כחלק מפרויקט צילום יצאתי לחפש בתי עסק שפרשו מהמרוץ אחר הטרנדי, המעוצב והחדשני. בשיטוטיי גיליתי שקיימים עדיין לא מעט חנויות ועסקים בני 40, 50, 60 שנים ויותר שמתקיימים בצניעות ובמרכזם ניצב בדרך כלל אדם שהחליט שלא להיכנע לאידאל היופי המושלם ולתת כבוד לסביבה שליוותה אותו לאורך השנים. בבתי העסק הנדירים האלו מרגישים את צלקות הזמן, מבחינים בצבע שדהה, בחלודה ובכתמים. הריהוט נסדק לאורך השנים והחתכים, הקילופים ושאר סימני השחיקה  – הם עדות לחיים שלמים. חפצים שהזדקנו בכבוד עם בעליהם ולא הוחלפו עם הסדק הראשון.

הדבר הזכיר לי את הפילוסופיה היפנית העתיקה ה"וואבי-סאבי" שמעריכה גם את מה שאינו מעוצב בקווים נקיים ואת ההפך מן המשוכפל והדיגיטלי.  זהו אורח חיים, מצב נפשי הנותן כבוד למקום, לחומר ולזמן שנותן את אותותיו. זו האמנות המעודנת של לחיות בשלום עם עצמנו ועם סביבתנו.

בעשורים האחרונים דחקו הקפיטליזם הדורסני והגלובליציה עסקים אלו לשוליים והם נאבקים  לשרוד. בעצם קיומם הם קוראים תיגר על החוקים השיווקיים והאסתטיים הקיימים. ישבתי עם כל אחד מהם וניסיתי להבין מה מחזיק אותם וכל אחד מהם בדרכו אמר: "אנחנו כאן כל עוד נחזיק מעמד. אנחנו לא מוכנים להיכנע". למרות גילם המתקדם ואולי דווקא בגללו – אלו הם המורדים האמתיים.

אסי חיים

About the Project
הרשמו (למטה) לקבלת עדכון באי מייל כשעולה פוסט חדש
(או עקבו אחרי בפייסבוק או טוויטר)
להזמנת הרצאות, הערות או הצעות: ah.assi@gmail.com

מסעדת ישורון | מזא"ה 4 תל אביב
שנת הקמה: 1962
בעלים: זושה ריבקין, בן 84

כל בוקר מגיע זושה בן ה 84 למסעדה שלו, נכנס למטבח הקטן ומתחיל לבשל. קציצות דג ובשר, תבשילי ירקות, שניצלים וסלטים. העסקים קצת קשים לאחרונה והכל הוא מכין לבד ומתכונן ללקוחות שיגיעו לקראת הצהרים – כמו בכל יום. פעם היה המקום שוקק חיים. טבחים עבדו במטבח הכשר ומלצרים הסתובבו במסעדה הגדולה ושרתו את הלקוחות הרבים. היום נשארו הוא ונורית קריינר שעובדת לצידו כבר 16 שנים והם ממשיכים לקבל את כל מי שנכנס בחיוך. שם, על פינת רחוב אלנבי, באחד מהצמתים הסואנים של תל אביב מתחבאת לה מכונת זמן שמעבירה את כל מי שעובר בפתחה לתקופה אחרת. כל מה שצריך הוא לפתוח את הדלת של המסעדה היהודית ולעוף 50 שנה אחורה לזמנים בהם פורמייקה ירוקה היתה שיא האופנה ואוכל יהודי פשוט היה כל מה שצריך כדי להשביע את התיאבון.

*** קצת יותר משנה לאחר שביקרתי לראשונה במסעדת ישורון,  ב-11 במארס 2012  (י"ז אדר תשע"ב) הלך לעולמו זושא ריבקין ז"ל בכפר חב"ד.

 

מוזיאון לכלי בית של פעם

לוי יצחק, כלי בית | העלייה 26 תל אביב

שנת הקמה: 1936

בעלים: דורית לוי (״לא שואלים אישה בת כמה היא״)

ברחוב העלייה, לא רחוק משוק לוינסקי, שהפך למדרחוב טרנדי, מסתתרת חנות קטנה לכלי בית שהיא כמו מוזיאון קטן לכלים שנמכרו פה לפני 40 שנה ויותר. בעלת החנות דורית לוי, מלאת חיים וחביבה לא מוכנה לוותר ומודה לאלוהים על האפשרות להמשיך ולעבוד ״אם אני לא מרגישה טוב אני לוקחת כדור ובאה, יש לי הרבה מה לסדר״.

זה התחיל לפני לפני 85 שנה עם יבואן של כלי בית שהתמקם פה וכשדורית ובעלה יצחק הגיעו מפרס בשנות ה-50 הם רכשו את החנות. ״הוא היה כבר זקן ורצה למכור אז הגורל שלנו היה פה. יכולנו לקנות אז בדיזנגוף חנות שלנו במחיר הזה אבל קנינו פה בדמי מפתח. אני קצת מתחרטת אבל זה מה שהיה״, היא אומרת ומגלה שתשלום דמי המפתח מגיע ל 1,000 שקל בחודש. 

אחרי 45 שנים שעבדו יחד נפטר בעלה לפני שנתיים והיא ממשיכה למכור את הסחורה שחלק ממנה עדיין מחכה לקונים כבר עשרות שנים. ״יש פה דברים עוד מאז, מלפני 40 שנה. עכשיו מישהו עזר לי והוריד כלים מלמעלה שנשארו שם שנים. יש פה כוסות של דורלקס, תוצרת צרפת, כלי הגשה ותרמוסים שעוד לא נמכרו מאז. למשל יש לי צלחות וכלים עם ציורי מרגנית עליהם שעדיין למכירה מפעם. יש פה קליינטים שבאים ואומרים לי שהחנות היא כמו מוזיאון בשבילם. באים ומסתכלים חצי שעה כמו במוזיאון״. ומה הדבר הכי עתיק? ״הסולם שיש פה הוא מלפני 80 שנה. זה קיבלנו עם החנות״. 

מישהו עזר לי והוריד כלים מלמעלה שנשארו שם שנים. יש פה כוסות של דורלקס, תוצרת צרפת, או כלי הגשה וצלחות עם ציורי מרגנית עליהם שעדיין למכירה מפעם

שטיח בהפתעה

כהן שטיחים | המלך ג׳ורג׳ 84 תל אביב
שנת הקמה: 1962
בעלים: בנימין כהן (בן 85)

בנימין כהן פתח ב 1962 חנות הלבשה אחרי שעבד חמש שנים כשכיר בחנות טקסטיל. אבל חבר קרוב, חיים איתני, הבעלים של שטיחי כרמל באותה תקופה, שכמו משפחתו של בנימין גם הוא הגיע מאפגניסטן, שמע מאביו של בנימין שהוא פתח חנות והחליט בשבילו שהוא צריך למכור משהו אחר. בבוקר הופיע שליח עם שטיחים והוריד אותם בפתח החנות. באותו יום מכר בנימין את השטיח הראשון שלו והתאהב. ומאז החנות שם, ברחוב קינג ג׳ורג׳ הסואן במרכז תל אביב. מסביב כבר התחלפו החנויות עשרות פעמים, בית קפה מחליף בית קפה, עיצוב שיער מחליף מספרה אבל הוא שם.
את הדחיפה לפתוח עסק עצמאי נתן לו בכלל הבוס של חנות הטקסטיל שעבד בה, שסירב להעלות לו את השכר מ-400 לירות. והוא כבר היה נשוי ועם ילד והיה צריך יותר. אז הוא עזב.
כמו בכל תחום גם בעולם השטיחים האיכות הולכת ויורדת. אם פעם היה הכל עבודות יד ועשוי מצמר – היום הרוב זה שטיחים סינתטיים. גם החנות עצמה עברה שינוי והיום מוכרים פחות שטיחים ומתמקדים בעיקר בתיקונים – אותם עושה הבן ארז שהתחיל לעבוד עם אביו כבר לפני 30 שנה והפך עם השנים לאחד המומחים והמובילים בענף.

המסעדה התימנית של עיוני

מסעדת זכריה ורינה | הכובשים 22, כרם התימנים, תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: רינה ויחיא זכריה (בן 78)

היא היתה אחת מהפנינים של כרם התימנים וקצת נשכחה בשנים האחרונות. המסעדה התימנית של זכריה ורינה הוקמה בשנת 1979 אחרי שזכריה, שכולם מכירים אותו בתור ״עיוני״, חרש את המטבחים של מסעדות הכרם בשנות ה-60. הוא עבד במטבחים השונים, למד את הסודות של כולם ואז כשהרגיש מוכן פתח את המסעדה הקטנה (4 שולחנות), שמגישים בה בעיקר מרקים, שמתבשלים לאט על פתיליות. יש מרק בשר, מרק זנב, מרק קורקבנים נפלא, מרק עדשים וגם מרק שעועית סמיך, עשיר ומלא טעמים. ולפעמים יש גם שיפודים.
פעם היא היתה תחנת חובה בכרם אבל בשנים האחרונות כבר אין כל כך הרבה סועדים וזכריה מגיע כל בוקר לבד לכמה שעות ואומר תודה לאלוהים על מה שיש. ״אני לא מחפש הרבה אנשים ומי שבא ברוך הבא״, הוא אומר. זכריה אוהב את הכרם למרות שכבר קשה לו לזהות את השכונה שבה גדל. ״יש הרבה צעירים, והרבה מקומות חדשים והכל נהיה יקר כל כך – מי היה מאמין שימכרו פה במיליונים, אבל זה המקום שלי ופה אני גם אמות״.

בורקס חיים משכונת שפירא

חיים בורקס | מסילת ישרים 87 תל אביב
שנת הקמה: 1947
בעלים: חיים סוסתיאל (בן 77)

חיים גדל בשכונת שפירא ועבר איתה את כל הגילגולים השונים. הוא היה מתרוצץ כילד ברחובות כשהבוכרים נתנו את הטון וכולם היו כמו משפחה אחת גדולה, אבל הוא כבר הספיק לראות את רובם עוזבים ואת האוכלוסייה מתחלפת כמה פעמים. בשנים האחרונות חווה השכונה תחייה מחודשת כשצעירים תל אביביים הפכו אותה לבית אחרי שמצאו בה נדל״ן זול יחסית למרות הקרבה למרכז העיר. את הבורקס במרכז השכונה פתח בכלל אביו יעקב שעלה מיוון ובהתחלה אפה פיתות ולחם. חיים הצטרף ב 1958 ומהר מאוד החליט להוסיף עוד כמה דברים לתפריט. את הסוד לבורקס המושלם הוא למד מסבתא שלו אבל הספיק לשרוף כמה תנורים עד שהגיע לנוסחה המנצחת.
מספרים שפעם, עוד לפני שלכל משפחה היה תנור בבית, היה משתרך לפני החנות בכל יום חמישי תור ארוך של נשים מהשכונה שהביאו לחיים את סירי החמין שלהן עטופים במגבת. חיים היה אופה למענן את התבשיל בתנור הגדול שלו למשך הלילה, והטעם של אותם סירי חמין הפך לאגדה.
השכונה השתנתה מאז, המשפחתיות אבדה אבל חיים, כל עוד הוא יכול, מגיע בוקר בוקר אל המאפיה. הוא מתחיל מוקדם, מכין את הבצק ואז מגלגל את הבורקסים והעוגיות ובונה על זה שהריח הנפלא כבר ימשוך את הלקוחות.

השען ששרד את מינכן 72

שען | בן יהודה 5
שנת הקמה: 1971
בעלים: הנרי הרשקוביץ (בן 90)

הנרי, דור שלישי במקצוע, גדל למשפחת שענים בבוקרשט ברומניה. אהרון יעקב, הסבא שלו, למד את המקצוע בגרמניה בסוף המאה ה-19 וכשחזר לרומניה הקים עסק למכירה ותיקון של שעוני קפיץ. אביו הפך גם הוא לשען והמקצוע עבר בירושה גם אליו. אבל זה לקח קצת זמן עד שהנרי הפך את האהבה לשעונים למקצוע.
לפני זה הוא הספיק להיות קצין בצבא הרומני וחבר בנבחרת הקליעה שלו והיה אמור לייצג את רומניה באולימפיאדה. אבל פוליטיקה, גזענות או סתם אנטישמיות גרמו לזה שהחליטו שהוא לא ייצא עם כולם. והוא, עם הגאווה שלו, החליט לעזוב הכל ולעלות לישראל. כאן קיבלו אותו בזרועות פתוחות, לא בכל יום עולה ספורטאי אולימפי מצטיין לישראל, והוא היה אחד מחברי המשלחת האולימפית למינכן 72.
מהאסון הגדול של הספורט הישראלי, טבח 11 הספורטאים שלנו באולימפיאדה ההיא הוא ניצל בנס וכשחזר לישראל השקיע בחנות הקטנה ברחוב בן יהודה בתל אביב. פעם זה היה מרכז העיר וכל מה שצריך היה זה להגיד ללקוחות ״מול קולנוע מוגרבי״, כדי שהם יידעו לאן להגיע. אבל מאז העיר השתנתה. הקולנוע כבר מזמן לא שם ומרכז העיר נדד למקום אחר. אבל הנרי עדיין שם, מחליף קפיצים, מסדר גלגלי שיניים ומקשיב לצלצול השעונים בחנות מדי שעה עגולה.

3 דקות איחור

קפה וממתקים | אלנבי 107 תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: ניסים סבר, בן 77

ניסים ניצל בנס מפיגוע, והוא לא ישכח את זה לעולם. זה קרה באחד הימים הבודדים שהוא אחר לפתוח את חנות הקפה והממתקים שלו ברחוב אלנבי. מאתיים מטר ושלוש דקות איחור, זה מה שהציל את חייו. הוא בדיוק החנה את הרכב כשמטען החבלה התפוצץ ממש מחוץ לוטרינה שלו וכל סלסלות השוקולד שהכין לקראת החג התפזרו לאורך הרחוב. החנות ניזוקה קשה אבל הוא שיפץ והמשיך.
ניסים הגיע לישראל מטורקיה מתוך אהבת אמת למקום הזה. לפני שעלה הגיע לישראל בתור נער לקיבוץ גבעת ברנר, עשה כאן את הצבא וחזר לטורקיה כי הוריו לא רצו לעלות ובלית ברירה שרת גם בצבא הטורקי. ואז, אחרי שכבר היה לו עסק לציוד משרדי אלקטרוני החליט למכור הכל, לקחת את המשפחה ולהגיע. כשחיפש מה לעשות התברר לו שלכל החברות שייצג בטורקיה כבר יש נציגים בישראל אז קרובי משפחה ייעצו לו לפתוח מקום של אוכל – ״כי זה מה שהולך בישראל״. אבל בגלל שהוא לא יודע לבשל הוא החליט למכור קפה וממתקים.
אחרי חיפושים הוא מצא את הפינה הזו באלנבי שבעבר איכלסה חנות ציוד משרדי ישנה והחל לעבוד. ״הקליינטים לימדו אותי מה הולך והתחלתי לייבא דברים טובים ומיוחדים כי עלית יש גם במכולת. יש לקוחות קבועים, חלק הלכו לעולמם אבל חלקם עדיין מגיעים לקנות את הקפה שלהם או מתנה וסלסלה לחג״, הוא מספר. רחוב אלנבי ממה שהוא רואה דרך הוטרינה לא ממש השתנה לאורך השנים. ״אולי בלילה יש יותר תנועה – אבל ביום זה בדיוק אותו דבר״.

 

המכולת של חיים

מכולת | רחוב ירושלים 81, בת ים
שנת הקמה: 1969
בעלים: חיים בכר (בן 70)

מיד איך שהשתחרר מהצבא, חיים ידע שהוא רוצה מכולת. הוא ידע גם למה. לאבא שלו היתה מכולת בצריף ישן וחיים ידע את העבודה. כשבת ים החלה להתפתח העיריה החליטה לפנות אותם ונתנה להם חדר לא גדול בקומת הקרקע של בניין חדש בלב העיר והם הסכימו. חיים נכנס לעסק יחד עם אימא שלו ולמרות שלהיות בעל מכולת זו עבודה קשה מאוד – הוא נזכר בגעגועים בימים ההם. ״עבדנו עד 9 בלילה כל יום כי הלקוחות לא הפסיקו להגיע״, הוא אומר ומתיישב על הכסא עם הריפוד שידע ימים טובים יותר וממתין לאיזה לקוח מזדמן שיקנה קופסת סיגריות. היום כולם הולכים לסופר ונזכרים בו רק כשחסר להם משהו קטן – ומזה קצת קשה להתפרנס. אבל גם אם תציעו לו שכר שמן הוא לא עוזב: ״אני אוהב את העבודה הזו. זה החיים שלי״.

המכירה והחרטה, הסיפור של שטיין ספרים

שטיין ספרים | המלך ג׳ורג׳ 43 ירושלים
שנת הקמה: 1954
בעלים: אברהם כרמי, בן 70 פלוס

הסיפור סביב חנות הספרים, אחת מהוותיקות בירושלים, הוא סיפור של עסקים חברות, וחרטה גדולה. את המקום שעמוס בכ 30 אלף ספרים יד שניה הקים בשנות ה-50 הרברט שטיין שעלה מפרנקפורט אחרי עליית הנאצים לשלטון. הוא התמחה באיתור ספרים נדירים ושרת את הלקוחות הרבים שבינהם נמנו חברי הכנסת, מנהיגי העם וסופרי העיר כמו ש"י עגנון וישעיהו ליבוביץ'. החנות צברה קהל לקוחות גדול ועם מותו של שטיין באמצע שנות ה-90 תפס את מקומו נכדו דוד יחזקאלי. אבל אחרי כ 23 שנה שבהם ניהל את המקום החליט יחזקאלי לפני כשנה לעזוב את העסק ואת העיר ולעבור להרצליה. את המקום רכש אחד הלקוחות הוותיקים שלו, אברהם כרמי, שגם עזר לו לא מעט בניסיונות להמשיך ולקיים את החנות.
אבל אז, אחרי שהעסק נמכר התחרט יחזקאלי ורצה להשיב לעצמו את העסק שהקים סבו והפך לאייקון ירושלמי ובשלב הזה כרמי כבר סירב. על העימות שפרץ בינהם הם מסרבים לדבר אבל בכל מקרה – השניים התחלקו בספרים ויחזקאלי עבר להרצליה וניסה לפתוח מחדש חנות ספרים בשם דומה. כרמי שעבד בעבר במשרד מבקר המדינה, נשאר בירושלים, החליט להציל את החנות ואת המוסד הוותיק מתוך כבוד להיסטוריה. הוא מגיע מדי בוקר, ממפה ומקטלג את האוצר שנפל בידיו – עשרות אלפי ספרים מכל תחום ובהם גם ספרים עתיקים בני 350 שנה המסודרים על המדפים הארוכים במרתף הירושלמי. אחד הדברים שמרגשים אותו וממלאים אותו באושר הוא התגובה על פניהם של הלקוחות כאשר הוא מצליח לאתר עבורם ספרים שכבר לא מוצאים בחנויות. ״מה שחשוב לי זה החוייה, המפגש עם האנשים והאפשרות לעזור להם למצוא משהו שלא הצליחו למצוא בשום מקום אחר״, הוא אומר.

 

להריח את העבר

בית מרקחת אלקאמל | יפת 65, יפו
שנת הקמה: 1924
בעלים: יוסף ג׳דאי (בן 39)

כשנכנסים לבית המרקחת אלקאמל שהקים ב-1924 יוסף גדאי אפשר להריח את הזמן ולא רק להרגיש אותו נוכח. ריח של תכשירי בית מרקחת, קרמים ותרופות שעדיין ממלאים את אותם ארונות ירוקים שבנה נגר יפואי שכבר מזמן הלך לעולמו. יוסף קאמל ג׳דאי עזב את יפו בתחילת המאה שעברה כדי ללמוד רוקחות באיסטנבול וכשחזר פתח את בית המרקחת שלו. לא מעט חיילים בריטים בימי המנדט היו בין הלקוחות הקבועים וכמו תושבי יפו גם הם היו פותחים את דלת הזכוכית הכבדה, נכנסים וממלאים את הריאות באוויר הקריר ובריח ה״נקי״ ונמלטים לכמה דקות מהחום והאבק שבחוץ. את פניהם היה מקבל יוסף הסבא בחיוך ועם ידע שרכש לאחר הרבה שנות לימודים.
ברבות הימים סיים גם בנו את לימודי הרוקחות בביירות ב-1950 וגם הוא חזר ליפו אל בית המרקחת עד שנפטר ב-2014. הנכד, יוסף, שקרוי על שם הסבא, לא נמלט מהייעוד של בני המשפחה ויצא לליברפול ללמוד רוקחות. כשסיים חזר לארץ כדי להמשיך את השושלת ולדאוג שבית המרקחת הוותיק ימשיך להיות מוסד יפואי, אבן דרך על רחוב יפת. יוסף נותן כבוד לעבר ושומר על המקום בדיוק כמו שהיה. אחד הדברים שהוא מצטער עליהם זה שלא הספיק להכיר את סבו שהקים את שושלת הרוקחים המפוארת והלך לעולמו לפני שנולד. אבל מדי פעם הוא מרים עיניים לתמונה של הסבא שמשקיפה על מה שבנה ומקווה שהוא גאה בו.

איך מגיעות המטקות לחופים?

טינג דונג | הרבי מברכך 10 תל אביב
שנת הקמה: מתישהו בשנות ה-70
בעלים: משה דגן (בן 87 ), פנחס דגן (בן 85), חיים דגן (בן 55), רועי דגן (בן 29)

אם שאלתם את עצמכם איך מגיעות המטקות לחופים? מי מייצר את מחבטי העץ שמלווים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו – התשובה מסתתרת בסדנא קטנה בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב. בין כמה שולחנות ישנים, מוטות עץ ודיקטים, יושבים שני אחים, עוורים כמעט לגמרי בני למעלה מ-85 ולצלילי רדיו ישן מדביקים פיסת עץ אחת לשנייה. מדי יום הם מתייצבים לעבודה בלי הנחות והם גאים בתוצאה – המטקה הטובה מכולן: טינג דונג.
הכל התחיל לפני יותר מ 40 שנה. משה, האח הגדול למד נגרות בבולגריה וכשעלה לארץ עבד בכל מיני עבודות עד שהתמקם בקאנטרי קלאב בצומת גלילות והיה אחראי על התיקונים והתחזוקה. כמו כל הסיפורים הטובים גם ייצור המטקות התחיל במקרה. ״יום אחד בא עופר הבן של השכנים עם מטקה מפוצצת וביקש שאני אתקן לו את זה. אז עזרתי לו. ראיתי שזה נחמד והתחלתי לעשות מטקות, בהתחלה זוג אחד ואח״כ עוד אחד. היית יורד לחוף אחרי העבודה משחק קצת עם המטקות ומוכר את מה שהספקתי להכין ואנשים רצו עוד. בהתחלה הייתי הולך לחפש ברחובות דיקטים כדי להכין את המטקות ואז כשראיתי שאנשים קונים התחלתי גם לקנות דיקטים״, מספר משה.
בתחילת שנות ה 90 הקאנטרי בו עבד נסגר והוא קנה את כל המכונות, מצא סדנא קטנה בפלורנטין והחל לייצר את המטקות המפורסמות שלו ולמכור לחנויות. לפני 17 שנה אחיו הצעיר פיני יצא לפנסיה ומשה הציע לו שבמקום לשבת בבית בלי לעשות כלום – שיבוא לעזור לו עם המטקות – ופיני הסכים. מאז הם שם יחד עם חיים, הבן של משה שפרש מהצבא והצטרף. היום הוא מנהל את העסק וגם הדור השלישי, רועי, כבר שם והוא אחראי על הצביעה.
וכמו ייצור המטקות גם השם טינק דונג הוא מקרי לחלוטין. לפני שמשה התחיל לייצר את המטקות שלו היתה כאן חברה שנקראה טינק טונק אבל במהלך השנים היא פשטה את הרגל. וכשמשה גדל והייצור הפך רציני הוא הבין שהוא צריך שם לעסק ורצה לקרוא למטקות ״דינג דונג״ אבל מה לעשות שהפקיד רשם בטעות טינק דונג וככה זה גם נשאר.
למרות המגבלה הגופנית משה (בתמונה מימין) ופיני מגיעים כל בוקר ב 6 – ומחלקים בינהם את העבודה. כשמשה מדביק את הפלטות, פיני מניח אותם לייבוש במתקן המיוחד. וכשפיני יושב להדביק – משה קם ומשלים אותו.
ב 10 וחצי בדיוק הם עוזבים הכל ופותחים שולחן קטן עם גבינות, ירקות וקפה – רבים קצת על פוליטיקה וחוזרים רעננים להמשיך את יום העבודה.

 

אריחים מצויירים בעבודת יד

מרצפות גלוסקא | הרצל 130 תל אביב
שנת הקמה: 1922
מקים ומייסד: יעקב גלוסקא
דור שני: אבנר גלוסקא, בן 78
דור שלישי: עדי גלוסקא

הדרישה למרצפות המצויירות שמילאו את בתי תל אביב בתחילת המאה הקודמת עולה מדי שנה. אבל מאיפה הן הגיעו ואיפה משיגים אותן בכלל? בקצה רחוב הרצל קיים עד היום, כבר 94 שנים המפעל הקטן של משפחת גלוסקא שמייצר את המרצפות שאין אחת שדומה לשניה מאחר והן נעשות בעבודת יד, מרצפת אחרי מרצפת. את הטכניקה – שבלונה לתוכה מוזגים את הצבעים באופן ידני, הביאו איתם בסוף המאה ה 18 הטמפלרים שהקימו מפעל קטן באזור מתחם התחנה של היום. בעקבותם צצו עוד כמה מפעלים לייצור אריחי הצמנט בהם המפעל של האחים שלוש בנווה צדק שבין עובדיו הראשונים היה גם יעקב גלוסקא. אחרי שנתיים נמאס לו והוא החליט לעזוב ולהקים עסק משלו. הדעות באיזה שנה אזר יעקב אומץ ויצא לדרך עצמאית חלוקות, אבל מסמך ישן שהתגלה לא מזמן מספק כנראה את ההוכחה הסופית – המפעל של משפחת גלוסקא הוקם ב-1922. את המפעל הקטן הקים גלוסקא ביפו עם שותף ערבי ועם פרוץ מלחמת השחרור נאלץ להעבירו לרחוב הרצל 130, שם הוא ממשיך ופועל עד היום.
אבנר גלוסקא, בן 78, עבד בתור ילד עם אביו ובאופן טבעי המשיך את מפעל החיים שלו. היום שותף גם הדור השלישי – עדי גלוסקא שמנסה לשמור על צביונו ההסטורי של העסק. ״כלום לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר ושיטת העבודה היא בדיוק כמו פעם, עושים מרצפת מרצפת ביד. גם אני ממשיך להגיע ב 6 בבוקר למפעל ולעשות את הבלטות – ככה כבר 58 שנים״, מספר אבנר. בגלל שיטת העבודה כל פועל במפעל הקטן מסוגל לייצר עד 3 מטר מרובע של מרצפות ביום. כך שמי שמתכנן לרצף את כל הבית במרצפות מצויירות – כדאי שיזמין מספיק זמן מראש.

***
אל מרצפות גלוסקא הגעתי דרך הסיור של מיטל כץ: בעקבות המקצועות הנעלמים מהעולם – סיור חוויתי שמתחקה אחר בעלי מלאכה שהם דור הולך ונעלם.

אתונה של לפני יותר מ 90 שנים

חנות סדקית, בדים וצבעים | אתונה
שנת הקמה: 1925
בעלים: האחיות אגלופולוס

את החנות המקסימה והעתיקה של האחיות אגלופולוס מצאתי באחת הסמטאות של רובע פסירי באתונה בחזית הבניין שנבנה כבר ב 1838. את החנות פתח אבא שלהן ב 1925 אחרי שהשתחרר מהצבא. בשלב מסויים, הן אומרות, זו היתה החנות הגדולה ביוון לדברי סדקית. אחרי שהוא נפטר תפסו האחיות את מקומו והן ממשיכות להפעיל את החנות למרות שכבר כמעט ואין לקוחות.
רובע פסירי הוא אחד הרבעים הטרנדיים של אתונה, צעירים ממלאים את בתי הקפה ואת הרחובות והכל מרגיש תוסס ומלא חיים. ואז, ברגע שנכנסים אל החנות, העולם שבחוץ משתתק פתאום. האוויר דחוס, כאילו הוא עומד שם כבר יותר מ-90 שנים, ומנהרת הזמן מתחילה לעבוד.

כימקלים עבור הפצצות של האצ״ל

פיגמנטים | דרך יפו 43, תל אביב
שנת הקמה: 1927
בעלים: משה סרברניק (בן 61)

שמואל סרברניק היה ציוני נלהב וב-1927 החליט לעזוב את פולין ולהגיע ארצה אבל הילדים שלו לא כל כך הבינו את השיגעון ונשארו שם. שמואל נחת בתל אביב שהיתה אז קטנה ומוקפת חולות ומיד פתח על דרך יפו חנות לצבעים. החנות שירתה את ראשוני המתיישבים וסיפקה צבעים מוכנים ופיגמנטים (אבקות צבע) למפעלים ובתי-המלאכה הראשונים ששכנו באזור וגם לעירית ת"א והעדלאידות הראשונות. אבל היו עוד דברים שסיפקו בחנות והיום כבר אפשר לספר שמהמקום התמים למראה יצאו כימיקלים שונים ששימשו אז ליצור פצצות עבור חברי האצ"ל וההגנה.
בשנת 1947 עלה שמעון סרברניק, בנו של שמואל, ארצה אחרי שניצל מאימת הנאצים והצטרף לעסק המשפחתי. שמעון שגם לו היתה חנות צבעים בפולין, שיכלל ופיתח את העסק והיה צריך עזרה אז הוא ביקש מבנו להצטרף. ב-1966, אחרי שסיים את הלימודים באוניברסיטה, הצטרף הדור השלישי – בנו של שמעון, משה ואפשר למצוא אותו עד היום שם, מאחורי הדלפק הישן.
״הרצפה והמדפים זה עדיין מאותה תקופה, שנות העשרים של המאה שעברה, מאז שסבא שלי פתח את החנות. הרבה לא השתנה למגינת ליבה של אישתי שהיתה רוצה לשנות אבל אני אוהב את הייחוד של המקום״, הוא אומר.

הספר של טריפונס

 

מספרה חיים | יונה הנביא 42 תל אביב
שנת הקמה: 1969
בעלים: חיים סנדרוסי, בן 80

״אני הייתי הספר של טריפונס״, הוא אומר בגאווה ומצביע על התמונה בשחור לבן שבה רואים אותו מסדר לזמר הקפריסאי האגדי את הבלורית. חיים סנדרוסי, כבר בן 80 אבל הוא עדיין עובד במספרה הקטנה ברחוב יונה הנביא בתל אביב שנשארה בדיוק כמו שפתח אותה ב 1969. חלק מהתפאורה נמצאת שם עוד לפניו – כמו אריחי הרצפה המצויירים מ 1936 – השנה בה נבנה הבניין שבחזיתו הוא עובד. כשמדברים עם חיים על הימים ההם הוא בעיקר נזכר בתור הזהב של המוזיקה היוונית – בסוף שנות ה 60 ותחילת שנות ה70 כשאריס סאן וטריפונס שיגעו את צעירי העיר והרקידו אותם במועדונים ״קפה אתונה״ ו״אריאנה״.  חיים, שעלה לארץ ב 1962 ממרוקו עבד קצת במספרות בעיר ואז מצא את המקום בסמוך לרחוב אלנבי והחליט לעשות את הצעד ולפתוח מקום משלו. ואז הגיע אליו טריפונס. ״הוא הסתפר אצלי 20 שנה ואני המצאתי לו את התספורת שאיתה הוא הסתובב״, הוא אומר.

אחרי טריפונס הגיעו זמרים ושחקנים וחיים העסיק 3 ספרים שכירים כדי לעמוד בעומס אבל הימים ההם חלפו ועכשיו הוא לבד, מנסה לכסות את ההוצאות. ״עכשיו אין כבר עבודה אבל האמת שגם לי כבר אין כוח וזה מספיק לי. אני חי ממה שיש. לא אכפת לי לא להרוויח העיקר לכסות את ההוצאות כדי שאוכל להמשיך ולבוא״.

מה זה בכלל לחצן?

רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70

גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו נתנו לו לנסות, בכל פעם קצת. ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2  מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.

לפחות הפנקסים נשארו להם

דפוס מולכו | החלוצים 40, תל אביב
שנת הקמה: 1950
בעלים (מימין לשמאל): שמואל ונטורה (76), נחמן דמב (75)

באחת הסמטאות של פלורנטין מסתתר לו בית הדפוס הקטן של שני הגיסים שמואל ונטורה ונחמן דמב. פעם היה מוצף בעבודה אבל עם השנים העבודה הלכה והתמעטה. ״את בית הדפוס הקים אבא של אישתי יעקב מולכו. התחתנתי עם הבת שלו וגיסי התחתן עם הבת השנייה והוא הציע שבמקום לעבוד אצל אחרים נבוא לעבוד איתו. זה היה ב 1967, היתה אז הרבה מאוד עבודה והוא היה צריך עזרה, אז הצטרפנו. מאז אנחנו פה״, אומר דמב.
פנקסים, חוברות, הזמנות חתונה, כרטיסי ביקור, כרזות, פרסומות, מעטפות – הכל עשו בבית הדפוס אבל העולם התקדם ולאט לאט החליפו המכונות הדיגטליות את מכונות הדפוס הישנות. בהתחלה הפסיקו להזמין מהם פרסומות, אח״כ כרזות. לא הרבה אחרי גם את החוברות עברו לעשות במקום אחר והזמנות החתונה גם הן הפכו מעוצבות והלקוחות נעלמו. עם הופעת הסלולרים החכמים גם כרטיסי ביקור הפסיקו להזמין ואפילו את המעטפות לקחו להם כשבדואר החלו למכור מעטפות עם הבול כבר עליהן. ״אנחנו לא יכולים להתחרות ואני מבין את זה. אלו החיים. אנחנו עולם הולך ונעלם. אנשים נכנסים לאינטרנט, מדפיסים לעצמם והכל זול ומהיר. נשאר לנו רק פנקסי החשבוניות, קבלות ותעודות משלוח ועל זה אנחנו חיים. לא מרוויחים הרבה אבל לפחות יש קצת עבודה. קמים בבוקר ויש לאן לבוא. גם זה משהו״.

״כשצריך פרנסה – אי אפשר להיות מפונקים״

מינימרקט שמעון, אלנבי 123 תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: שמעון שווילי, בן 81

האהבה האמיתית של שמעון שווילי זה צילום. בגרוזיה הוא לימד את המקצוע ועד היום עיניו נוצצות כשהוא מספר שתרם מצילומיו לספר שהוציא אחד הפרופסורים באוניברסיטה בטביליסי. כשעלה לארץ ב 1973 הביא איתו את המצלמות שלו וקיווה להמשיך עם מה שאהב אבל מהר מאוד המציאות טפחה על פניו. ״כשצריך למצוא פרנסה אי אפשר להיות מפונקים״ הוא אומר. מגרוזיה נחת בעכו ועבד כמה שנים בעבודות מזדמנות ואחרי 5 שנים החליט שהוא רוצה לעיר הגדולה ועבר לתל אביב. עם מעט הכסף שהיה לו פתח חנות כלי בית ברחוב הכי סואן בעיר. ההתחלה היתה טובה אבל האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה 80 פגעה קשה בעסקים של שווילי והוא נאלץ להסתגל למציאות והחליף את כלי הבית במכולת. מאז הוא מוכר לחם, קוטג׳, חלב וסיגריות ומציץ על תל אביב מבעד לחלון שעמוס בבקבוקי ברנדי מקומי זול שגם לו יש לא מעט ביקוש.
הוא כבר בן 81 אבל זה לא מפריע לו להגיע בכל בוקר מבת ים באוטובוס ולקבל עם חיוך את הלקוחות הקבועים והמזדמנים. למרות שחלק מהלקוחות בחלק הזה של אלנבי לא קלים, הוא נשאר אדיב ומנסה לעזור – גם אם לא לכולם יש מספיק כסף. ״צריך להיות לארג׳ עם אנשים – יש הרבה מאוד שאין להם ואני בכל מקרה כבר לא אהיה עשיר גדול״, הוא אומר.

ריח של עור בשוק נתיבות

סנדלר | שוק נתיבות
שנה: 1970
בעלים: סעיד פרג׳ון בן 73

סעיד אוהב את ריח העור והדבק שאופפים את החלל הקטן באחת הסמטאות של שוק נתיבות. אז נכון שהפרנסה קשה ואין תמיד עבודה אבל הוא לא מתלונן. ״אנחנו חיים ומסתדרים, תודה לאל״, הוא אומר כששואלים.
את המקצוע למד עוד בתוניס בעיר ג׳רבה. אחרי שגמר ללמוד בבית ספר הלך כמו רבים אחרים ללמוד מקצוע ומאז הוא סנדלר. בתוניס היה מדובר בעסק מכובד וסעיד היה תופר נעליים חדשות על פי הזמנה. כשהגיע לישראל המשיך לעשות את מה שהוא יודע והפרנסה היה טובה. אבל עם השנים הלכו ופחתו ההזמנות וגם המרץ נחלש. ״אני כבר זקן ואין לי כוח כמו פעם אז אני עושה תיקונים, וברוך השם לא חסר כלום״, הוא אומר.

החיים הובילו לאופקים

תכשיטי שוהם | הרצל 633, אופקים
שנת הקמה: אמצע שנות ה-70
בעלים: הנרי בן ברון (בן 80)

אפשר לנסות ולתכנן תוכניות אבל לפעמים החיים חזקים מכל תוכנית או דרך שבחרתם. הנרי בן ברון היה קצב. בזה הוא מבין ובזה הוא עסק כבר מגיל צעיר. אבל החיים הובילו אותו לאופקים, עיירה קטנה בדרום שאפשרויות התעסוקה בה מוגבלות, ואל חנות התכשיטים ברחוב הראשי. ״הדברים לא הסתדרו וחיפשתי מה לעשות ואיכשהו הגעתי לחנות הזו וקניתי אותה. מאז אני כאן. פותח מתי שיש לי כוח כי אי אפשר באמת להתפרנס – זה יותר דרך להעביר את הזמן״, הוא אומר. את החנות שהוקמה באמצע שנות ה 70 השאיר בן ברון בדיוק כמו שהיתה, עם התפאורה והסחורה שכבר אין לה יותר מדי דורש.

ההפך מויקטוריה סיקרט׳ס

סלון מרים | דיזנגוף 171, תל אביב
שנת הקמה: 1950
בעלים: אהובה לוי-טלר

את חנות ההלבשה התחתונה הזו, אחת הוותיקות בעיר, הקימה מרים שהגיעה ב 1932 מפולין לתל אביב. עוד באוניה ניסתה לברר מה חסר בעיר ואמרו לה שנשות תל אביב זקוקות נואשות למישהי שתתפור חזיות – אז זה מה שהיא עשתה. מצאה חדר ברחוב שנקין והתחילה לעבוד. בבוקר היתה תופרת ובערב הולכת לנקות את המסעדות שליד הים. ב 1950, אחרי שצברה לקוחות נאמנות, גייסה 1,500 לירות ואת כל האומץ שיכלה ולקחה חנות קטנה בדמי מפתח ברחוב דיזנגוף.
מאז החנות הקטנה שם והשינויים שנעשו בה מזעריים. היא ליוותה את שנות הזוהר של הרחוב – שנות ה 60 וה 70 כשמלכות היופי היו מגיעות אליה להתאים חזיה ולהצטלם, ראתה את רשתות הענק קמות והמשיכה בשלה, בעבודה מדויקת ומקצועית כששמה המשיך לעבור מפה לאוזן. ב 1978 נפטרה מרים ובתה אהובה נשאבה אל העסק שהיתה עוזרת בו כבר כילדה. היא עוד זוכרת את קפה ורד שהיה פעם ליד וישבו בו שלונסקי ואלתרמן ואת כל העסקים בסביבה שנפתחו ונסגרו לאורך השנים. כבר עולות בה מחשבות פרישה אבל זה עדיין קשה לעשות את השינוי אז בינתיים היא שם – מי יודע לכמה זמן.
ומי שרוצה לראות איך קנו פעם לפני שנים חזיות ותחתונים – הרבה לפני עידן ויקטוריה סיקרטס – שתיכנס – מובטחת לה חוייה מסוג אחר.

עדיף בפינה כי באמצע אתה תקוע

חנות נוחות | מרכז מסחרי שדרות
שנת הקמה: 1957
בעלים: ששון שרה, בן 62

בשדרות כולם מכירים את ששון שרה. כבר יותר מחמישים שנה החנות הקטנה שלו, אולי הוותיקה בעיר, משרתת את התושבים. הוא ממשיך את אביו ואימו, יוסף ורחל, שהקימו את המכולת הקטנה – כשמסביב רק כמה פחונים דלים. אז רק הקיבוצניקים נחשבו לחלוצים אבל נראה שהתואר הזה בהחלט מתאים ליוסף שרה. איזה תואר עוד אפשר לתת למי שעזב את רעננה באמצע שנות החמישים ועבר להתיישב בשדרות? אישתו והילדים הצטרפו שנה מאוחר יותר אבל יוסף כבר הקים את העסק שיהפוך למכולת וברבות הימים לחנות נוחות. הוא בחר במיוחד את החנות הפינתית כי ״מפה תמיד אפשר לזוז. באמצע לעומת זאת אתה קבור״.
החיים היו קשים אז. החום בקיץ בפחונים היה בלתי נסבל והקור בחורף היה מקפיא עצמות. קמח הביא יוסף בשקים גדולים וחילק למנות קטנות. שמן קנה בגלונים ומילא ללקוחות בבקבוקי זכוכית קטנים. הכל היה צנוע ודל. ״ארטיקים היו בשלושה טעמים – לימון, קסטה ולוקס. ואני עוד זוכר שהוציאו את הפריגורט הראשון בתחילת שנות ה 70. זו היתה חגיגה. אמא שלי אמרה לי: ׳אתה חייב לטעום את האשל החדש – יש לו טעם של אפרסק׳״, מספר ששון.
ההורים כבר נפטרו והוא ממשיך, אבל אם פעם החנות היתה מלאה בכל שעה של היום – עכשיו מדי פעם מגיע לקוח וששון בעיקר יושב בחוץ וממתין. אולי משהו ישתנה.

 

פרסטר כובעים

פרסטר כובעים | בן יהודה 13 ירושלים
שנת הקמה: 1934

זה התחיל בוורשה ב 1912. הרב אברהם יוסף פרסטר ז"ל – יהודי חסידי סחר בכובעים ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלט לגרמניה והקים שם חנות כובעים קטנה. אחרי שהגיע לארץ, לפני למעלה מ-70 שנה, החליט להמשיך במה שידע לעשות הכי טוב ופתח ב 1934 את החנות הראשונה ברח' בן יהודה בירושלים, והיא קיימת עד היום ומופעלת על ידי בנו שהמשיך בעסק אחריו.
הרבה עבר על החנות הזו במשך השנים. ב 1948 הרס פיגוע תופת גדול שהתבצע על ידי 6 חיילים שערקו מהבצא הבריטי את הבניין שבו היתה החנות. בפיגוע נהרגו 58 אנשים וארבעה בניינים נהרסו. החנות נאלצה לעבור למקום זמני אבל הותירה מאחוריה שלט קטן סמוך להריסות כדי שהלקוחות שמחפשים את הכובעים המיוחדים יידעו שהם עדיין עובדים. אחרי שהבניין שוחזר ונבנה מחדש שבה החנות אל מקומה ומאז השינויים שנעשו בה זניחים. מדפי העץ מחזיקים מעמד היטב והלקוחות ממשיכים להגיע.
כמו כל דבר גם בתחום הכובעים האופנה השתנתנה, הראשים השתנו ואיכות הייצור הותאמה למאה העשרים האחת – מהיר, זול וזמני. את הכובעים האיכותיים שפעם יוצרו באיטליה כבר כמעט ואי אפשר להשיג ובכל מקרה – אנשים לא מוכנים לשלם עבורם ומסתפקים בכובעים הזולים מסין אבל בפרסטר לא מתלוננים: ״עבודה יש, תודה לאל, הבעיה שלנו שכבר אין כוח״.

 

 

 

המאבק לנעליים

ונוס נעליים | החלוץ 50, חיפה
שנת הקמה: אמצע שנות ה 50
בעלים: משה קרויטורו (בן 85)

המוטו של משה קרויטורו הוא ״עושים את מה שצריך לעשות״. זה נכון לתקופת חברותו בארגון האצ״ל של מנחם בגין – שם עשה כל מה שנדרש ממנו כדי להביא להקמת המדינה וזה נכון גם למצבה של חנות הנעליים הוותיקה שלו שלקוחות כמעט ולא נכנסים אליה והוא עושה מה שהוא יכול כדי להתפרנס. משה הקים את העסק באחד מהרחובות המרכזיים של חיפה בלב שכונת הדר. העסקים שסביבו הלכו ונעלמו אבל הוא הצליח לשרוד. ״פעם הכל היה שונה. היה לי בית חרושת שבו ייצרתי נעליים. היו לי 8 פועלים שעבדו סביב השעון כדי לספק את הדרישה והייתי מוכר בסיטונאות״, הוא מספר בשקט. אבל היום הוא כבר מבוגר ומגיע לבדו אל החנות שנותרה בדיוק כמו בימים שנפתחה. ספסל העץ עם המשענת האדומה עליו ישבו ומדדו נעליים תושבי חיפה לאורך עשרות שנים עדיין שם, במרכז החנות, ועל מדפי העץ הוותיקים מונחות קופסאות רבות של נעליים שאם תחפשו בינהן אולי תמצאו גם זוגות בודדים שנותרו מאז – סוף שנות החמישים.
״אני לא צריך הרבה״, הוא עונה כשאני שואל איך אפשר להחזיק מעמד ככה ומגלה לי שהוא לא מוכן לוותר וכל עוד יהיה לו כוח – יגיע אל החנות שהיתה והיא עדיין, גם היום, כל עולמו.

מכולת של טפטים

סימון טפטים | שמואל הנגיד 3, ירושלים
שנת הקמה: אמצע שנות ה-60
בעלים: נעמה אברישמצ׳י (בת 80)

חנות הטפטים של משפחת אברישמצ׳י התחילה בכלל כמכולת. סימון הגיע מפרס ב 52 ואחרי כמה שנים בארץ החליט אבא של נעמה אישתו לקנות להם עסק קטן במרכז ירושלים שיפרנס אותם ואת ילדיהם. בני הזוג החליטו לפתוח מכולת שהצליחה די טוב. אבל אז, לפני כ 20 שנה פתחו לא רחוק סופרמרקט גדול והמכולות שבאזור החלו לקרוס אחת אחרי השניה. גם אצלם הלכו הקונים והתמעטו וכדי לשרוד החליטו סימון ונעמה להחליף לטפטים. מאז הם מוקפים בגלילים בכל הצבעים והצורות וגם בתחום החדש יחסית המצב לא קל והם שמחים על כל לקוח שנכנס.

זיכרון מרחוב שינקין של פעם

אבי לוי פירות וירקות | שינקין 55, תל אביב
בעלים: אבי לוי, בן 64
שנת הקמה: שנות ה־60 (לא ידוע תאריך מדויק). אבי לוי רכש את המקום ב־1974

אבי לוי מחנות הפירות והירקות חי את רחוב שינקין בכל רגע ורגע. כל מבנה מזכיר לו חנויות ואנשים שכבר אינם. "פה היתה מסעדה רומנית אדירה, ושם ממול היה אמיל הדקורטור. כאן ליד היתה חנות של חברת עלית, ולידה היתה חנות שמכרה רק ביצים של כץ, עליו השלום", הוא נזכר בגעגוע. שינקין, שעלה לגדולה כאחד הרחובות השווים של תל אביב בשנות ה־80 וה־90, איבד קצת מזוהרו, אבל אבי עדיין אוהב את המקום וזוכר את המפנה שעבר הרחוב. "בהתחלה היו פה רק חרדים, אבל לאט לאט הגיעו הצעירים עם כל הבלאגן שלהם והחרדים ברחו". את החנות הוא קנה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהשתחרר וחיפש מה לעשות, והוא זוכר כמעט כל מי ששכר דירה בבניין. החנות אמנם שופצה מעט מאז, אבל הרצפה היא מקורית ולאבי אין כל כוונה להחליף אותה.

 

המורד מוורשה

סנדלר | ul. Lnzynierska 1, Warsaw, Poland

ברובע פראגה בבירה פולנית, ברחוב קטן ליד חנות ספרים טרנדית עובד כבר עשרות שנים אנדריי. בחדר קטן הוא יושב ומתקן נעליים וגם מוכר נעליים שהוא תופר לבד. מכונת התפירה שלו היא שריד מהתקופה הסובייטית. לא ממש הצלחנו לתקשר אבל הצלחתי לקלוט את שמו ואת העובדה שהוא נמצא באותו מקום כבר הרבה מאוד זמן. אין לי ספק שהוא בהחלט יכול להצטרף לחבורת המורדים שלי.

 

שלושת הלורדים

אופנת לורד | דרך יפו 34 תל אביב
שנת הקמה: 1956 (במיקום הנוכחי מ 1965)
בעלים: האחים (מימין) ויקטור (81), ויקטוריה (83) והרצל (64) דניאל

58 שנים שבאופנת לורד מתמחים ועושים רק דבר אחד: חולצות גברים. אין מכנסיים, אין אפודות או מעילים ואין הלבשה תחתונה. רק חולצות מכופתרות מכל הסוגים, הצבעים והגזרות. במיקום אסטרטגי על דרך יפו בתל אביב נמצאת החנות שמזכירה בתי כלבו ישנים ממקומות רחוקים. כשנכנסים אפשר לבחור לגשת לויקטוריה, ויקטור או הרצל – שלושת האחים הנאמנים שנותרו מהאימפריה של משפחת דניאל. 6 אחים היו בעסק לפני שהם התפצלו.
זה התחיל במפעל ברחוב הרצל שהעסיק כ 50 עובדים וייצר חולצות גברים ששמען יצא למרחוק. לפני 12 שנים נסגר המפעל והיום הכל מיובא מאיטליה וטורקיה. על סין הם לא מוכנים לשמוע ועדיין המחירים באופנת לורד מפתיעים. ״אנחנו הרבה יותר זולים אבל רק מי שמכיר אותנו יודע. עם השנים זה נהיה קשה אבל אנחנו שורדים וכל עוד אנחנו לא מפסידים – נמשיך״, אומר הרצל.
את חלון הראווה הייחודי של החנות הוא מעצב בעצמו – עשרות חולצות מקופלות תלויות בזוויות שונות זו לצד זו ויוצרות עושר מהפנט. זה אולי לא לפי כללי העיצוב המודרני אבל הרצל אוהב את זה ככה, וככה זה גם יישאר.

79 שנים של כלים סניטריים

יהודה כהן אינסטלציה | דרך יפו 12 תל אביב
שנת הקמה: 1935
בעלים: דני כהן, בן 60

החנות הקטנה בדרך יפו היא תמצית ההיסטוריה של תל אביב. סבו של דני כהן עזב את יפו בתחילת המאה הקודמת ופתח חנות ברחוב הראשי שהוביל אליה. תל אביב היתה אז קטנה ומי שנזקק לחומרי בניין ידע לבוא אל רחוב יפו – שם התרכזו החנויות לכלי האינסטלציה וחומרי הבניין. מאז החנות שם בקומת הקרקע של אותו מבנה עתיק. עם השנים נעלמו החנויות האלה מהרחוב והשאירו את דני לבד.
זה עסק משפחתי אמיתי. אביו של דני הצטרף לעבודה בחנות אחרי מלחמת השחרור ודני נרתם לעסק כשהשתחרר מהצבא בתחילת שנות ה-70. אבל דני הוא הדור האחרון בחנות. הבן כבר מתעניין בדברים אחרים והוא השלים עם העובדה שאחריו החנות ככל הנראה תיעלם.
כניסה לחנות היא כמו כניסה לשמורת טבע. המרצפות בנות יותר מ 70 שנה ומדפי העץ – גם הם מחזיקים מעמד עוד מהימים שהסבא עוד היה עולה על הסולם הישן ומשרת את לקוחותיו. על המדפים הישנים אפשר למצוא אוצרות משנות ה60 וה 70 – ברזים, מכשירים וכלים ששאף אחד לא קנה ונותרו למכירה מאז, בעיצוב, בצבעים ובחומרים של פעם.
״אנשים נכנסים לפה ומבקשים שלא נשנה כלום. הם מתגעגעים למה שהיה והחנות הזו מחזירה אותם לילדות שלהם. יש גם לקוחות שחוזרים כי זה לא כמו ברשתות הגדולות – כאן הם מקבלים יחס אישי וזה הרבה יותר זול כי אני לא צריך להחזיק עובדים או מקום של אלפי מטרים. אין לי הרבה הוצאות״, אומר דני.

חורף חם בצמר רחל

צמר רחל | סוקולוב 55, הרצליה
שנת הקמה: 1959
בעלים: רחל ( ״לא שואלים אישה בת כמה היא״) ובצלאל גלילי

בשנות ה-60 פעלו בישראל כמה בתי חרושת שייצרו צמר. אנשים היו קונים את הגלילים הצבעוניים, סורגים לבד – והתחום פרח. זו התקופה שרחל גלילי פתחה את החנות הקטנה שלה בהרצליה בעיקר כדי להיות עסוקה ולא לחשוב על אחיה שנפל שנה קודם. היא לא שיערה אז שזה הולך לתפוס.
רחל הפעילה את החנות לבד וגם לימדה את מי שרצה לדעת איך לעבוד עם המסרגות והלקוחות הגיעו. היו ימים שאפילו עמדו בתור מחוץ לחנות כדי לקבל עצה וטיפ טוב.
במשך השנים הצטרף גם בעלה בצלאל לעבודה אבל העומס רק הלך ופחת. מפעלי הצמר נסגרו והתברר שהרבה יותר זול לקנות סריג מוכן. גם קהל הלקוחות השתנה עם השנים והם נהיו יותר ״קשים״, כהגדרת רחל.
למרות הכל רחל ובצלאל המשיכו והחזיקו מעמד כדי לראות איך בשנים האחרונות מתחילה שוב פריחה בתחום – מה שמצריך לפעמים גם עזרה נוספת מהבת, שמגיעה לחנות לעבוד יחד איתם. בעיקר לקראת החורף. ובדיוק כמו פעם רחל שם, מדי יום, כדי לתת הדרכה, עצה ואפילו תוכנית כדי שהסוודר לנכד יהיה הכי יפה בעולם.

שוקו ולחמניה

מכולת | סוקולוב 74, הרצליה
שנת הקמה: סוף שנות ה-50
בעלים: ראומה בוסאני (בת 78)

כשראומה ואברהם (ז"ל) פתחו את המכולת הקטנה ברחוב סוקולוב בהרצליה עוד לא היו רשתות מזון עם סניפי ענק בסביבה. אנשים עוד לא מילאו עגלות בעשרות מצרכים שהם לא באמת צריכים ואת הקניות היו עושים מדי יום במכולת. לחם, חלב, גבינות, שימורים וגם מוצרי ניקיון – את זה אפשר להשיג אצל ראומה עד היום. אז, בימים ההם, היה עמוס במכולת הקטנה כמעט תמיד וראומה ואברהם הוציאו שמנת מהמדף האחורי למי שהתקשה לאתר אותה בעצמו, חתכו חצי לחם שחור ועשו חשבון בעיפרון על חתיכת קרטון. אבל אז מתישהו זה קרה והעולם השתנה. ראומה השלימה עם זה מזמן למרות שעדיין קשה לה להבין את האנשים. "אומנם לא נכנסים לפה הרבה אנשים אבל מי שקונה יודע שמכולת זה הרבה יותר חסכוני. באים וקונים רק את מה שבאמת צריך ולא את כל מה שבסופר מנסים להכניס לך". אבל גם בימים שכל מה שהיא מוכרת זה לחמניה ושקית שוקו אחת, היא מרוצה. "אני אומרת תודה על מה שיש ועל זה שעדיין יש לי תעסוקה".

בגדים של "אתא"

גרינברג הלבשה | דרך השלום 101, תל אביב (כיכר שביט, גבעתיים)
שנת הקמה: 1954
בעלים: יששכר גרינברג, בן 70

על גבול גבעתיים תל אביב יש חנות בגדים קטנה שעדיין מחזיקה בגדים של "אתא". זו היתה ההתמחות של לוי יצחק גרינברג, שהקים את החנות ואליו הצטרף הבן יששכר אחרי שסיים את השירות הצבאי. חולצות עבודה כחולות, הלבשה תחתונה ובגדי חאקי – אם זה "אתא" – היה אפשר למצוא את זה אצל גרינברג ועל המדפים הישנים נותרו דוגמאות אחרונות, כמו במוזיאון, ממיטב התוצרת של המפעל הישראלי, שסגר את שעריו. אבל עכשיו צריך הרבה התמדה כדי לשכנע את יששכר למכור. קשה לו להיפרד. זו אולי הסיבה שהוא לא שינה כלום והשולחן, המגרות והמדפים נותרו כמו שהיו, בפורמייקה בהירה – עדות לחיים בתל אביב של שנות החמישים. 
יששכר מתפרנס מהלקוחות הוותיקים שעדיין מגיעים אבל לא צופה לזה עתיד רחוק. "שופינג הפך היום לתחביב. אנשים הולכים לקניון, שם יש להם מבחר של עשרות חנויות, הם קונים בגדים, אוכלים גלידה עם הילדים ורואים בזה בילוי. זה לא מה שהיה פעם. אלי צריך לבוא במיוחד, לחפש חניה והמבחר קטן. אין לי יכולת או דרך ואני גם לא רוצה להתחרות בחנויות בקניון", הוא אומר וצופה שלא ישארו עוד חנויות כמו שלו. "נשארתי מהבודדים וזה הולך ונחלש אבל אני אוהב את החנות ובגלל שאני לא באמת מתחרה בהם גם אין לי צורך לשנות כלום וככה היא תישאר כל עוד אני כאן".

בחנות אצל ברטה

ברטה חנות הלבשה | עוזיאל 70 רמת גן
שנת הקמה: 1963
בעלים: ברטה עבודי בת 85

לברטה לא נשאר עוד הרבה זמן בחנות שהקימה יחד עם בעלה ראובן לפני 50 שנה. הוא נפטר לפני 15 שנה ומאז היא לבד בחנות – ממשיכה בכל הכוח ולא מפסיקה לחייך ולצחוק למרות שבקרוב הולכים להקים במקום רב קומות. את החנות אומנם יהרסו אבל היא לא מתכוונת להפסיק לעבוד. "אני אוהבת לעבוד וכשיהרסו פה אני אשכור לי מקום ליד ואמשיך. אני לא יכולה לשבת בבית".
ההתחלה היתה צנועה. הרחוב היה קטן ומשובץ בבתים פרטיים, וברטה וראובן היו בין הראשונים, בחולות. בני הזוג שכרו מקום קטן צמוד למכולת, קנו מכונת תפירה והחלו לתפור, לתקן בגדים ולמכור. תוך כמה שנים כולם הכירו אותם וועבודה אף פעם לא היתה חסרה. את השידות והרהיטים הם לא החליפו "כי הבגדים לא אוהבים ריח של צבע חדש". וכך עומדים להם מדפי העץ הישנים שהתרוקנו בינתיים מסחורה ומזכירים שפעם היה כאן עסק משגשג. לידה בצריף עץ היה סנדלר אבל הוא כבר מזמן איננו וגם המכולת הצמודה כבר סגורה עשרות שנים. והיא עדיין שם. כששואלים אותה אם יש מספיק עבודה היא אומרת "תודה לאל – מעל הראש. אני לא צריכה יותר".

נלחם כמו נמר

נמר מברשות | דרך יפו 39, תל אביב
שנת הקמה: 1958
בעלים: אברהם כהן, בן 62 

שהיה ילד עזר אברהם לאביו יוסף ולסבו ישראל ליצור את המברשות כמו שרק הם יודעים ובשנת 1958 הם החליטו לעשות את הצעד ופתחו באחת הדרכים הסואנות של תל אביב את החנות ובית המלאכה הקטן למברשות. כמו פעם אברהם עדיין שם ועדיין מייצר מברשות ייחודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חומרי הגלם שלו הם שיער ונוצות של בעלי חיים, קש, סיבים צמחיים וניילון.
אברהם נאחז בציפורניים כדי לשרוד מול הייצור הזול מסין ומתוסכל מזה שאנשים מוכנים לשלם ברשתות הגדולות הרבה יותר על מוצר הרבה פחות טוב בעוד שאצלו אפשר להשיג מברשות מעולות, שנוצרו מכל הלב בשיטות של פעם ובמחיר זול יותר. 
את המברשות הוא ממציא לבד ומשקיע בזה הרבה זמן ומחשבה. יש מברשות לריפודי ספות, מברשת להסרת קורי עכביש ומברשת עם ידית טלסקופית לניקוי התקרה. אבל הלהיט אצל אברהם היא המברשת שמנקה את מסילות התריסים. המצאה נוספת שהוא גאה בה היא המברשת  לניקוי מקלדת המחשב. "ככה זה, צריך להתאים את עצמך למציאות", הוא אומר. 

עסקי הגעגועים

פשפשיק (גלנטריה עליזה) | הרצל 181, רחובות
שנת הקמה: 1963
בעלים: שרה קרונלנד (בת 59) 

את החנות הקטנה ברחוב הרצל ברחובות הקימו עליזה ויצחק ז"ל, הוריה של שרה. אלה היו שנות ה 60 ורחובות היתה כל כך קטנה שכולם הכירו את כולם. מי שרצה פיג'מה עם פסים וכפתורים או מטפחת יוקרתית לאף – ידע שזו החנות בשבילו. שרה היתה בכלל בענייני מדעי ההתנהגות כשהחיים, בדרכם שלהם, ניתבו את דרכה חזרה לחנות הקטנה. אביה חלה והיא נקראה לעזור. 17 שנה חלפו מאז והיא עדיין שם. מוכרת מהסטוק הענק שנותר ממטפחות האף ("יש לי מספיק בשביל לנגף את האף לחצי רחובות"), הסדינים והמפות אבל גם מחפצים יד שניה שהיא הוסיפה במשך השנים. את המקום היא לא משנה כי היא אוהבת ככה. "אם אני משנה משהו בחלון אנשים נבהלים וחושבים שאולי עכשיו זה יעלה יותר יקר – אז עדיף שלא", היא אומרת. ולמרות שהחנות נראית מתקופה אחרת – ואולי דווקא בגלל זה – אנשים נכנסים. "להרבה מאוד אנשים נמאס מתרבות האיקאה – שלכולם יש אותו דבר והם מחפשים את הטאצ' האישי. מי שמחפש געגוע מגיע לכאן".

מסע אל החנויות של פעם – כתבה על הבלוג בהוט

 

מכונת התפירה הישנה

תיקון ומכירת מכונות תפירה | שדרות ירושלים 12 ר"ג
שנת הקמה: 1954
בעלים: מאיר רוסטוקר (בן 86)

השמועות אומרות שטרנד התפירה חוזר ותופס תאוצה. שאנשים חוזרים אל המכונות הישנות של סבתא, קונים בדים ומנסים לתפור, שוב, כמו פעם. אבל מבחינת מאיר רוסטוקר אלו כנראה רק שמועות כי הוא אינו מרגיש בחנות הוותיקה שלו שום הבדל. מילדות הוא הוא מתקן מכונות תפירה – וזה כל מה שהוא יודע לעשות. כמו במטריקס – אין מכונה שהוא לא מבין וכבר במבט ראשון הוא מזהה בדיוק איך היא פועלת ומהם החלקים שמרכיבים אותה. 

היו ימים שהעסק פרח ואנשים חיכו בתור כדי לקבל שירות, אבל אז לפני כ 20 שנה העסקים דעכו באחת והמקצוע שלו שהיה תקופה ארוכה מבוקש כל כך – נעלם. למרות שאנשים כמעט ולא נכנסים לחנות שעמוסה במכונות תפירה מכל הסגים והמינים – הוא עדיין שם, בין המכשירים שהוא כל כך אוהב. כמו בהרבה תחומים גם על מכונות התפירה השתלטו הסינים והפכו הכל לזול וחד פעמי, ומי בכלל צריך לתקן כשאפשר לזרוק ולקנות חדש?

"אין לי עוד הרבה שנים ובינתיים אני פה", הוא אומר. אבל מי יודע – אולי הוא עוד יספיק להנות מהפריחה המחודשת ומהצעירים שתופסים בעלות על מכונת התפירה הישנה שזרוקה בבית ומחפשים מישהו שיחליף קפיץ חלוד, יכוון את המחט למקום הנכון וייתן טיפ קטן מעשרות שנים של ניסיון. 

שאנז אליזה פינת נחלת בנימין

אופנת פריז | נחלת בנימין 46 תל אביב
שנת הקמה: 1972
בעלים: אלי ביתן

אוליבר – זו ההצגה האחרונה שאלי ביתן תפר לה את התלבושות כשעלתה בבית ליסין בסוף שנת 2008. במשך שנים היו מגיעים אליו מהאופרה הישראלית, תיאטרון הבימה והקאמרי והוא היה תופר להם את הבגדים להצגות שרצו אחר כך על הבמות בכל הארץ. זו בסך הכל חנות קטנה שנפתחת לעוד חדרון ושם היה מתרחש הקסם של גלילי בד שהיו הופכים תחת ידיו לחליפות ובגדים, כמו שלמד לעשות בפריז. בלקוח אחד הוא מתגאה במיוחד – המליארדר האמריקני שלדון אדלסון שהיה מגיע אליו כשהיה צריך ג'קט או חליפה חדשה ואפילו הציע לו לבוא איתו לארה"ב ולעזור לו לפתוח שם מקום משלו. אבל אלי בן אדם צנוע ואחרי התלבטות עם אישתו סוניה ז"ל העדיפו השניים את החנות הקטנה בנחלת בנימין עם מדפי העץ הישנים, והרצפה המצויירת. "מה יש לי לחפש בארה"ב? אני אוהב את המקום שלי", הוא אומר כשהוא נזכר. 

לפני שלוש שנים, 37 שנים אחרי שפתח את החנות, אלי חלה והפסיק לתפור. הוא עדיין מגיע לכמה שעות מדי יום, מוכר מדי פעם איזה חולצה או חגורה ללקוח מזדמן ומתגעגע לימים שאופנת פריז היתה אחת מחנויות האופנה המובילות של תל אביב.

חייט של פעם

חייט | נחלת בנימין 29 (קומה שנייה) תל אביב
שנת הקמה: סוף שנות ה-60 (לא זוכר שנה מדוייקת)
בעלים: אליהו חודר (בן 75)

כדי להגיע לאליהו צריך להתאמץ. מיד אחרי שמסתיים מדרחוב נחלת בנימין יש בניין ישן שהמסעדות והברים שבחזיתו מתחלפים מדי כמה שנים. שלט קטן בכתב יד בחזית מפנה לחצר ולמדרגות שמובילות לקומה שנייה שנראית במבט ראשון נטושה. אבל מי שמתאמץ ובכל זאת מטפס מגלה שם בחדר קטן שלא השתנה כבר יותר מ 40 שנה את אליהו ליד מכונת התפירה הוותיקה שהוא מסרב להחליף. גוזר ותופר ביד אומן כמו שרק פעם ידעו לעשות. "היום החליפות זה הכל הדבקה של בד על בד, עבודה גרועה. אני תופר את הג'קטים בעבודת יד עם תפרים נסתרים כמו שצריך לעשות. פעם הייתי עובד על 10 בלילה כל יום כדי לעמוד בקצב",  הוא אומר ומבין שהימים האלה כבר לא יחזרו. העולם השתנה והיום אף אחד כמעט לא צריך חליפה תפורה ביד ואליהו עושה בעיקר תיקונים שגם בהם הוא משקיע – כאילו היו הדבר החשוב ביותר בעולם.

הקפה הלך, השם נשאר

מעדני לארו | אלנבי 37 תל אביב
שנת הקמה: תחילת שנות ה-30
בעלים נוכחיים: יעקב (64) ופרידה (55) שאלתיאל – בעלי החנות משנת 1979

 מעדני לארו הוקמה יחד עם רחוב אלנבי ומאז שנות ה-30 החליפה בעלים שלוש פעמים. אך למרות התחלופות לא הרבה השתנה כאן במשך השנים. על הבניין ניכרים פגעי הזמן אבל אם מתאמצים אפשר בקלות לדמיין את הימים הראשונים, כשהטיח בהק בלובן, העצים היו קטנים והרחוב הראשי של העיר הצעירה שימש תפאורה אידיאלית לחנות המעדנים, האלכוהול והקפה החדשה ששימחה את תושבי תל אביב. יעקב ופרידה הגיעו אל החנות בעקבות המהפכה באיראן. ב-1979 עזבו בני הזוג בחופזה, הגיעו לתל אביב וחיפשו עסק שיפרנס אותם. כשראו את חנות המשקאות העתיקה – מיד היה להם ברור שזה מה שהם רוצים. מתוך אהבה למקום – הכל נשאר אותו דבר. מדפי העץ עליהם נחים אלפי בקבוקי האלכוהול מכל הסוגים – עדיין שם; מכונת הקפה שגילה כגיל החנות, לא זזה ממקומה שמאחורי הדלפק למרות שכבר לא נעשה בה שימוש ואפילו את הסולם הישן מעץ, שהשקעים שנוצרו במקום שבו דורכים מלמדים על השנים שהוא נושא בעול – גם אותו מסרב יעקב לזרוק.
בשנים האחרונות זוכה החנות לתחייה מחודשת עם אלפי הצעירים שהתמקמו באזור. במקום בקבוקי כרמל מזרחי 777 ושטוק 84 שהיו הלהיט בשנות ה 70 וה 80 שולטים עכשיו משקאות תוצרת חוץ וגם העראק מתברר חזר לאופנה ונמכר יפה.

 

עברו כבר חודשיים מאז הצטרף המורד האחרון לבלוג אבל היתה לכך סיבה טובה. בחודשיים האחרונים ריכזתי את כל המאמצים בהוצאת הספר החדש שצילמתי וכתבתי יחד עם עופר ורדי. מדובר במסע תיעודי בין הקיבוצים בארץ בעקבות המנה המיתולוגית של כל קיבוץ והסיפורים שמאחוריהן. והתמונות – בדומה לבלוג – פורטרטים של אנשים לצד צילומי מנות. בשבוע האחרון יצא הספר לחנויות וביום שישי הקרוב מתקיימת מסיבת ההשקה ביפו ואתם כמובן מוזמנים. אני אשמח לפגוש אתכם באופן אישי (הפרטים בהזמנה). ולכל מי שהתגעגע למורדים – בקרוב מאוד הם חוזרים.

להתראות,

אסי

 

הריח הכי טוב בעולם

קפה חיפה | הוואדי 19, ואדי ניסנס, חיפה
שנת הקמה: 1982
בעלים: מוסטפא אבו אל ערדאת (בן 54)

במוסטפא אפשר רק לקנא. את החנות הקטנה באחת הסימטאות של ואדי ניסנס, אופף ריח מפתה של קפה שחור עם הל שהוא קולה וטוחן במקום כבר 30 שנה. מדי בוקר עוברים דרכו כל הסוחרים, הקונים והמבקרים, אומרים שלום, שותים איזה כוס קטנה של קפה שהוא מכין, משבחים אותו על הטעם וממשיכים לדרכם. והוא מאושר. "מה בן אדם צריך יותר", הוא אומר.
כששואלים אותו על הקפה הוא מתחמק. אין אף קולה קפה שמגלה את הסודות שלו הוא אומר ורק מוכן לספר שהקפה הארומתי והחזק מורכב משלושה זנים שונים שהוא מערבב ומוסיף כמובן הל. אבל למרות שאת הטעם הייחודי אי אפשר לפספס מוסטפא, גם בגילו ולמרות כל הניסיון, עדיין לומד. "קפה זה עולם שלם וכבר יותר מ 30 שנה ואני עדיין לומד. כל יום. זו אחת הסיבות שאני אוהב את זה. מלבד הריח שאני לא יכול בלעדיו, כמובן". הסנדלר במקרה שלו הולך כמעט יחף – למרות האהבה לקפה הוא עצמו שותה קפה רק פעמיים ביום ובשאר הזמן מסתדר די טוב רק עם הריח שהוא כל כך אוהב ואופף את כל הסימטה הקטנה.

נעליים כבר לא קונים מהר

נעלי דרבי | ברזילי 2, תל אביב
שנת הקמה: 1970
בעלים: חוה שוקר (בת 70)

סמוך מאוד לגן החשמל בתל אביב נמצאת חנות הנעלים של חוה. עיצוב הפנים שלא השתנה מאז שנות השבעים מאפשר למי שמנסה – לדמיין את החנות ואת תל אביב בשנים ההן. הכסאות מהודרים, מתקן העץ עליו הניחו את הרגל ונתנו לחוה להתאים את הנעל הנכונה משדר קלאסה והמאפרה היוקרתית שעדיין ניצבת באותו מקום משמשת תזכורת שפעם זה היה מותר בכל מקום.
חוה מגיעה ממשפחה שהיו לה חנויות נעליים באלנבי ואפילו בית חרושת קטן. בשלב מסוים עזרה לה המשפחה לפתוח את החנות במקום שבתחילה נראה אידאלי – סמוך לבנייני משרדים ולתחנה המרכזית. אבל אז היא גילתה שבלי לשים לב התמקמה במרכז הזנות התל אביבי של אותם ימים. אחרים אולי היו עוזבים אבל חוה התעקשה ונאחזה במקום. במהלך השנים הגן התרוקן מיושביו הקודמים והשכונה הפכה לטרנדית ויפה. למרות זאת צעירים כמעט ולא נכנסים וחוה מודעת שימי הזוהר של החנות כבר לא ישובו לעולם אבל היא ממשיכה ככל שתוכל  – העיקר לעבוד.

סמי וסוסו ברומנית

סמי וסוסו | שוק עירוני, באר שבע
שנת הקמה: 1970
בעלים: מרסל לרר (בן 75)

את המסעדה פתח מרסל קצת אחרי שהחלו שידורי הטלוויזיה בישראל. הוא כל כך אהב את התוכנית "סמי וסוסו", סדרת טלוויזיה לילדים בשפה הערבית ששודרה בין השנים 1968-1971 בערוץ הישראלי היחיד באותן שנים, שהחליט לקרוא כך למסעדה הרומנית שלו. אז הוא היה בין היחידים בשוק והציע בעיקר בשר רומני על הגריל, סטייקים וקבבים שלמד להכין בבית וגם בירה גולדסטאר מחבית – הראשונה בבאר שבע. במשך השנים העיר גדלה, הלקוחות התחלפו והצעירים שנכנסו דרשו כתוספת לבשר גם כל מיני סוגי סלטים שהגישו במקומות אחרים. "רצו סלט כזה וסלט אחר – אז לא היתה לי ברירה והוספתי סלטים למרות שזה סתם בלאגן. צלחות על גבי צלחות, הרבה עבודה ואנשים מתמלאים בסתם דברים במקום לאכול רק את הדבר האמיתי – הבשר", הוא אומר בחיוך.
מרסל אוהב את הפינה הקטנה שלו ליד הגריל במסעדה שכמעט ולא השתנתה בארבעים השנים האחרונות. מה שהשתנה זה רק הכסף. "פעם מנת קבב היתה עולה כמה לירות והיום זה בשקלים. חוץ מזה – הכל אותו דבר".

השוק זה הבית

רחמים ומיכאל ירקות | אדוניהו הכהן 10 (שכונת הבוכרים), ירושלים
שנת הקמה: תחילת שנות החמישים (לא זוכר שנה במדויק)
בעלים: רחמים דגן (בן 85) ומיכאל דגן (בן 60)

 את חנות הירקות הקטנה בשוק הבוכרים הקים אבא של מיכאל כשהשוק היה בשיאו. מאז הבכורה עברה לשוק מחנה יהודה אבל ברחוב הקטן שבו כולם מכירים זה את זה מיכאל מרגיש בבית. הוא שם מאז שהיה תלמיד בבית הספר היסודי ועזב את הלימודים כדי לעזור לאבא. גם היום הוא עוזר לאביו ומכריח אותו לצאת מהבית ולהגיע לעבוד. "אם לא יעבוד הוא ייגמר", הוא אומר.
מיכאל אוהב את השוק. "יש פה אנשים מכל הסוגים והמינים בדיוק כמו בירקות", הוא אומר ומתגעגע לפירות ולירקות של פעם כשהטעם היה חזק ולא סינטטי ואת המלפופונים והעגבניות הריחו כבר מרחוק. במשך כל השנים שחלפו מאז הקים אביו את המקום כמעט ולא השתנה דבר וגם כשמיכאל רוצה לשנות משהו הוא נתקל בהתנגדות קשה מצד אביו שפשוט לא מוכן. "הוא אוהב את המקום כמו שהוא ואפילו טלפון למישלוחים לא נותן לי להכניס", מספר מיכאל בחיוך של השלמה.
בתמונה מימין: מיכאל ואחד הפועלים שלו 

הקונדיטור האומן מבת ים

קונדיטוריה סמי | הרצל 53 בת ים
שנת הקמה: 1972
בעלים: סמי וייס, בן 69

כשהיה בן 12 ביקש אחד החברים בשכונה ברומניה מסמי לבוא ולהחליף מישהו שעבד במפעל העוגות והסוכריות. סמי ששמע "ממתקים" – הסכים מיד. ההתאהבות היתה מהירה ומאז סמי מתעורר כל בוקר בהתרגשות ליצירות היומיות שלו: העוגות, המאפים, והמתוקים. כמו כל אומן – למרות שהטכניקה קבועה – מה שיוצא תלוי בהשראה, במצב הרוח ובסביבה, ומבחינתו כל יום הוא יום חדש. סמי עוד זוכר איך בתור ילד היה מגיע ראשון אל המפעל, חוטב את העצים, מדליק את התנורים הגדולים ולומד את סודות האפיה. שם, ברומניה הוא למד להכין את הסברינה המופלאה שלו ואת שאר העוגות והעוגיות שנעשות עד היום ביד ועם מיטב החומרים. למרות שזה מקטין את הרווחים יש דברים שסמי לא מוכן להתפשר עליהם וחומרי הגלם שלו הם מהמובחרים שיש. 

מאז שפתח את הקונדיטוריה – בת ים הספיקה לעבור שינויים גדולים וסמי מצטער שרבים מהעולים החדשים מחבר העמים, שרבים מהם עברו להתגורר בעיר, לא נכנסים ומעדיפים את מה שמוכר להם מהבית. הנחמה שלו היא הלקוחות הוותיקים. אבל סמי מגלה שבעיקר הוא אוהב את הילדים שגדלו ועזבו את בת ים ושבסופי שבוע כשהם חוזרים לבקר, הם נכנסים דבר ראשון אליו ומבקשים את עוגת השמרים שוקולד שגדלו עליה ושהפכה לסימן המסחרי שלו.

מגירות מלאות באותיות

דפוס אשר | נווה שאנן 51, תל אביב
שנת הקמה: 1953
בעלים: אשר פואד (בן 77)

בית הדפוס הקטן של אשר שוכן בקצה התחנה המרכזית הישנה ונמצא שם עוד מהימים שכל החנויות היו של בעלי מלאכה לנעליים. הרבה השתנה מאז בתחנה הישנה.  די קשה לשמוע שם היום עברית, ובליל השפות, הריחות והטעמים הם כמו מסע בארץ זרה. אשר, שצופה ברחובות התחנה משתנים לנגד עיניו, אינו אוהב את את מה שקורה אבל הוא כבר מבוגר מכדי לעזוב, ובבית אין לו כוונה להישאר. הוא אוהב את האותיות וריח הדפוס מהמכונות הישנות. קשה להאמין אבל כבר בגיל 13 היה לאשר בית דפוס קטן משלו בבגדד והוא היה מוציא לאור שבועון עם תמונות של הכוכבות העיראקיות של אותה תקופה.

כשהגיע לישראל בגיל 17 התגייס לצבא אבל מיד עם שחרורו קנה מכונת דפוס גרמנית ופתח את המקום ששורד עד היום. אשר אוהב בעיקר את השיטות הישנות שבהן צריך לסדר את אותיות הברזל אחת ליד השניה והמגירות שלו מלאות בפונטים מסוגים וגדלים שונים. על הקירות עוד תלוי פוסטר דהוי של סטרסקי והאצ' מהימים של"מעריב לנוער" היה מצורף בכל שבוע פוסטר של הכוכבים העכשוויים. אבל כמו שזמנו של הצמד האמריקאי כבר מזמן עבר, גם שיטת סידור האותיות כבר חלפה מהעולם ועבודה כמעט ואין. לאשר זה לא משנה – תנו לו לקום בבוקר ולבלות את היום לצד המכונות הוותיקות והאותיות שהוא אוהב – והוא מאושר. "יותר מזה אני לא צריך", הוא אומר.

הרפד מסיביר

מרפדיה | אחד העם, תל אביב
שנת הקמה: 1957
בעלים: משה בורטמן (בן למעלה מ-80)

כשהיה ילד נשלח משה מפולין לסיביר. בן 15 וחצי הוא היה כשגילה את המקצוע שליווה אותו כל חייו. בסיביר הוא התחבר עם רפד ואצלו למד לעבוד. שנים אחרי זה כשעלה לישראל הגיע לרחוב הרצל בתל אביב וכמובן השתלב מיד בעבודה. מלחמת העצמאות קטעה רק לכמה חודשים את העבודה אבל שינתה את מסלול חייו. אחריה הוא כבר פתח עסק עצמאי ומאז הוא שם, בחזית הבניין ברחוב אחד העם סמוך לרחוב שינקין.

אם פעם מקצוע הרפד היה קשה והיה צורך להדק ולחזק קפיצים – היום זה כבר הרבה יותר פשוט. הכורסאות המודרניות כבר עשויות בעיקר מספוגים והעבודה של משה הפכה קלה כך שאפשר לעשות אותה גם בגילו. אבל מה שמאיים על משה הוא לא היכולת לעבוד אלא תנופת הפיתוח שעוברת על תל אביב ולא פסחה גם על הבניין בו הוא עובד כבר עשרות שנים. היורשים החליטו להרוס ולבנות והוא נאלץ לוותר. לפתוח במקום אחר כבר אין לו כוח.

"המורדים" בפצ'ה קוצ'ה

"המורדים" מתוך אירוע הפצ'ה קוצ'ה ה-12

שומר הסף האחרון

מרכז הצמר | דרך יפו 107, חיפה
שנת הקמה משוערת: 1955
בעלים: אברהם ליכטהויז, בן 84

מה לאיש אצ"ל שישב בכלא הבריטי כשהיה בן 18 ולצמר? אם תשאלו את אברהם הוא ישמח להסביר שלחיים דרכים מוזרות שלא תמיד אפשר לצפות. את חנות הצמר הענקית, ששוכנת במרתף של מבנה עתיק שבסיסו הוא מימי הטורקים, הקימה בכלל אימו, זהבה הרטמן. כשלא יכלה עוד לעבוד עזב אברהם את מקצועו כמהנדס והגיע לעזור. ומאז – כבר יותר מ 30 שנה הוא שם. אבל ימי התהילה של הצמר והסריגה כבר עברו ואברהם בעיקר שומר על פיסת הנדל"ן היקרה מפני אלה שמנסים לפנות אותו כדי לבנות במקום בית מלון מפואר. "אני מחסל את הסחורה. הספיק לי, אבל אם הייתי עוזב כבר מזמן היו הורסים פה את המקום ובונים. אבל מה אני כבר יכול לעשות. לא אוכל להמשיך לעבוד עד גיל 100", הוא אומר בהשלמה".

עולם נכחד לצד הדרך

מסעדת טסלר | צומת כרכור
שנת הקמה: 1960
בעלים: יעקב טסלר (בן 57)

 51 שנים יושבת לה מסעדת טסלר על הכביש הישן שמוביל לצפון ועובר דרך פרדס חנה וכרכור. במשך שנים אנשים נהגו לעצור בדרך, להתרענן עם איזה בירה קרה, צלחת של אוכל ביתי ופירות מבושלים לקינוח. אבל סיפורה של המסעדה הוא גם סיפורה של הקידמה ושל קצב החיים המהיר. ממש כמו בסרט "מכוניות" שמספר על עיירות שנשכחו בגלל סלילת הכביש המהיר מלוס אנג'לס לשיקאגו כך גם מסעדת טסלר ירדה בבת אחת מהמפה עם סלילת כביש 6 שמוביל את הנהגים במהירות מהמרכז צפונה. בנוסף נבנה במקום מחלף שמצריך סיבוב לא קטן כדי להגיע אל המסעדה וגם הרכבים שכבר עוברים על הכביש הישן כבר כמעט ולא עוצרים. הם  חולפים במהירות בלי לדעת על הפנינה שמסתתרת לה בתוך המבנה הישן – עולם שלם שנותר כפי שהיה לפני 40 – 50 שנה.
את המסעדה הקימו שמואל ושרה ז"ל והיום ממשיכים ילדיהם יעקב ואיילה לבשל לפי המתכונים שהביאה אימם מרומניה. אבל החודשים הבאים הם כנראה האחרונים. האחים הנותרים בארה"ב רוצים לממש את הנכס ומאחר והלקוחות הולכים ומתמעטים צפויה המסעדה ששרדה כל כך הרבה שנים לסגור את הדלתות לתמיד.

סוד המרציפן מפלורנטין

קונדיטוריה אלברט | מטלון 36 תל אביב
שנת הקמה: 1935 (במיקום הנוכחי מ-1961)
בעלים: יהודה יעקב (בן 78)

את סודות הכנת המרציפן למד אלברט ביוון – שם היתה לו קונדיטוריה משגשגת. כשהגיע לתל אביב בראשית ימיה, פתח אלברט את הקונדיטוריה שעד היום משמשת מקום עליה לרגל לכל חובבי המאפים המיוחדים והביתיים.

את המתכונים ל"שלושת הגדולים" – המרציפן המענג, עוגיות השקדים המדהימות והנשיקות שפריכות מבחוץ ורכות מבפנים – העביר אלברט לבנו יעקב, שבחמישים השנים האחרונות ממשיך את המסורת בבית המאפה שלא השתנה במאום. לא חסרים אנשים ששואלים את יעקב למה הוא לא מחדש ומשפץ אבל הוא מעדיף דווקא את אלה שנכנסים, נשאבים אל העבר ומתחננים שלא יגע בכלום. "ובכל מקרה – לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד שאפרוש ואין לי טעם להשקיע", הוא אומר.

המחאה הפרטית של חיים יוחאי

יוחאי טקסטילים, לילנבלום 46 תל אביב
שנת הקמה: 1978 (במיקום הנוכחי מ 1987)
בעלים: חיים יוחאי בן 62

המחאה נגד הטייקונים שהתפרצה בדרישה לצדק חברתי היא המחאה הפרטית של חיים יוחאי. הוא הקים העסק שלו לפני 33 שנים ולמרות שהוא מוכר מוצר איכותי יותר בכמעט חצי מהמחיר שתמצאו ברשתות הגדולות – הוא לא מצליח להגיע לקהל הרחב. אי אפשר גם לעבוד על נתח רווחים קטן ולא חזירי וגם לפרסם במיליונים ולהתחרות ברשתות. אז חיים עובד, מסתפק במועט ושמח על כל לקוח חדש שמגלה אותו, בדרך כלל מפה לאוזן, וחוזר מרוצה. בטורקיה, שם נולד, הוא בכלל התעסק בצמיגים יחד עם סבו אבל כשהגיע לישראל העבודה הראשונה שמצא היתה בחנות בדים ומשם החיים התגלגלו.
למרות העייפות המצטברת, המאבק היומיומי לשרוד בקרב האבוד מראש נגד רשתות השיווק, חיים לא חושב לרגע לוותר. "אני אפרוש רק כשלא אוכל יותר לעבוד", הוא אומר.

"להריח את העבר"

סגל אלק בולים ומטבעות | קינג ג'ורג' 6 תל אביב
שנת הקמה: 1985
בעלים: אלק סגל, בן 70

העסק של אלק כבר מזמן לא מתנהל בחנות הקטנה והמבולגנת שלו. "אי ביי", זה שם המשחק. שם אפשר למכור בולים ומטבעות ישנים ללקוחות בכל העולם בלי מגבלות של שפה או מקום. אבל למרות שהבין שהעסקים עוברים לאינטרנט  – אלק אוהב את פינה הזו שלו ומגיע אליה כל יום. ושם, בין הספרים המלאים בבולים והדפים שמלאים מידע על מה שהיה פה פעם, הוא נרגע. את רוב חייו העביר אלק כמהנדס מכונות אבל בשלב מסוים החליט מתוך אהבה לבולים ללכת בעקבות הלב. הוא עזב הכל והפך את האספנות למקצוע. "המעטפות שאנשים שלחו בעבר מספרות את כל ההיסטוריה ועם הסיפורים האלה אפשר לחוות את מה שהיה פעם, להרגיש ולהריח את העבר", הוא אומר. ואנשים עדיין מביאים לו פריטים עתיקים והוא אוסף אותם בשימחה. "כל הזמן נוספים עוד ועוד דברים והחנות מתמלאת. אין מה לעשות – כבר אי אפשר לסדר את זה", הוא אומר.

"כאן חיינו, כאן אהבנו – לא מוכרים את זה בכסף"

צמר מתי | אבן גבירול 98 תל אביב
שנת הקמה: 1968
בעלים: יצחק (בן 82) ומתי (בת 77) רוסו

"מי בכלל צריך היום צמר? המבוגרות של תל אביב כבר הזדקנו והצעירות כבר לא לומדות בבית הספר לסרוג ולרקום – אז אנחנו נשארנו בלי עבודה", אומרת לי מתי כשאנחנו מתחילים לדבר. אבל למרות שכבר כמעט ואין לקוחות מסדרת מתי את כדורי הצמר כמו חיילים על המדפים, לפי גוונים, בתקווה שאולי יום אחד גם להם יימצא שימוש. אצלה זה בכלל עובר במשפחה. לאביה הייתה בראשית ימיה של תל אביב חנות צמר באלנבי. אז עוד היו מגיעים אליו מכל הקיבוצים כדי שירקום להם על החולצות הרוסיות.

גם יצחק סוחב על הגב שק של סיפורים. הוא נולד בירושלים, שרת בצבא הבריטי ואיבד את אחותו בפיצוץ מלון המלך דוד. אחרי שהתחתנו שיכנעה אותו מתי לפתוח את החנות. אז עוד לא בנו את בניין העיריה שניצב בגאון מולם ועיקר העסקים ברחוב היו של בעלי מלאכה זעירים: וילונות, רפדים ומתקני מכשירי רדיו. כולם נעלמו מזמן והם עדיין שם, כמו שריד אחרון למה שרחוב אבן גבירול היה פעם. ממשיכים להחזיק מעמד, כמעט בהחבא ומספקים עצה טובה וטיפים למי שבכל זאת נכנס. וזה לא קל לשרוד – במיוחד כאשר מדי יום מציעים להם המון כסף כדי לעזוב ולהשכיר את המקום. אבל לכל מי שחושב שיצליח לפנות אותם הם אומרים: "כאן חיינו, כאן אהבנו, כאן התבגרנו – לא מוכרים את זה בכסף".

***כמה חודשים אחרי שביקרתי ב"צמר מתי" החנות נסגרה.

סופה של חנות הפיצוחים הוותיקה

פיצוחי ג'רסי | ידידיה פרנקל 32, תל אביב
שנת הקמה: 1942
בעלים: מימין – יעקב (בן 80) ודוד (בן 72)

בוטנים  וגרעיני חמניה – זה מה שהולך בפיצוחיה של האחים ג'רסי בפלורנטין. דוד ויעקב גדלו בשכונה ומאז שהם ילדים הם עובדים בחנות שהקים אביהם. כל הזמן ביחד, מתואמים בהבנה עיוורת ודואגים להרים אחד את השני כשהחיים מציבים את האתגרים שלהם. ועכשיו, 69 שנים אחרי שנוסדה החנות, וכשהם מזמן עברו את גיל 70, הם ניצבים בפני האתגר הגדול ביותר. הצעירים שממלאים את השכונה מסתפקים בקניה של סיגריה בודדת מדי פעם ואולי עוד 50 גרם פיצוחים – ומצד שני כרישי הנדל"ן זוממים על הנכס ומציעים סכום נאה אם יעזבו.  והם בתווך מתקשים להתפרנס אבל גם מתקשים לוותר על מפעל חייהם.  אבל ההחלטה כנראה נפלה ובמקום החנות הקטנה שריח הפיצוחים שהם קולים בה באמנות נישא למרחוק – תקום בעתיד עוד מסעדה מעוצבת או בר שימכור בירות במחיר מופקע.

לאהוב את מישו

מישו | רזיאל 7 יפו
שנת הקמה: תחילת שנות ה-50 (לא זוכרים תאריך מדויק). במיקום הנוכחי כ-25 שנה
בעלים: שרה ומישו פיגנבאום (גיל: "זה סוד צבאי")

כדי לאכול את הקבב הרומני המדהים שמגישים במישו צריך להתאמץ. שרה ומישו כבר בני למעלה מ-80, ופותחים את המסעדה הוותיקה ל 3 שעות בלבד – ארבע פעמים בשבוע, אבל זה בהחלט מומלץ. לשניים היתה מסעדה עוד ברומניה והם דור רביעי למסעדנים ששומרים באדיקות על הטעמים המקוריים שעברו במשפחה לאורך השנים. גם לטניה, שעוזרת להם במסעדה מישו לא מגלה את המתכון והוא ממשיך להכין הכל לבד. לכאן מגיעים מי שמחפשים אוכל פשוט. פרוסות לחם לבן עבה, סלט כרוב או כבד קצוץ וקבב רומני אמיתי – כמו פעם. בצהרים המסעדה הקטנה מתמלאת ואל כולם מתייחסת שרה כאל חברים ותיקים – גם אם זו פעם ראשונה אצלם. מישו, למרות הגיל, לא מוותר על העמדה שלו על הגריל – תמיד עם חיוך שעובר גם לאוכל וממלא אותו באהבה.

אותו המקום ואותה התפאורה

לוי יצחק | בזל 33 תל אביב
שנת הקמה: 1952
בעלים: רפי לוי, בן 60 (דור שני בחנות)

כשיצחק לוי פתח את בית המלאכה הקטן לעבודות אינסטלציה ונגרות ברחוב בזל בתל אביב – הוא בטח לא דמיין שכל השטחים הריקים יתמלאו בבניינים ובתי קפה שוקקים. אבל למרות שהכל כבר מזמן השתנה מסביב והמקומות המעוצבים תפסו כל פינה, הבן רפי, שספג את החיים בחנות כבר מילדות, החליט שהוא נשאר. באותו המקום ועם אותה התפאורה. את מגירות הפח בהם מאחסן רפי את המסמרים, הברגים ושאר הציוד, בנה אביו לבד בשתי ידיו ולכן זו בכלל לא שאלה מבחינתו, והכל נשאר בדיוק כמו שהיה. "וחוץ מזה – אם אני אעשה שינוי אני לא אמצא כלום. זה כבר 60 שנה ככה ואני יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא", הוא אומר בחיוך.
את המכה הכלכלית הקשה הרגיש רפי בשנות ה-80 עם פתיחת הרשתות הגדולות אבל הוא המשיך ועם השנים החלו הלקוחות לחזור לחנות השכונתית. "זה לא הוםסנטר פה. יש כאן נשמה. אנשים נכנסים ומקבלים עצה טובה ויחס אישי. אבל גם כשהמצב היה לא טוב – לרגע לא חשבתי לסגור כי אלו החיים שלי וזו העבודה שתמיד רציתי", הוא אומר.

געגועים לשכונת התקווה של פעם

בדים, מגבות ומצעים | האצ"ל 40, שכונת התקווה, תל אביב
שנת הקמה: 1955
בעלים: אברהם חקק, בן 81

כבר 56 שנים שאברהם מגיע בכל בוקר לחנות הבדים שלו במרכז שכונת התקווה. למרות שבשנים האחרונות בתו אביבה מנהלת את העסק הוא לא מוותר על הפינה הקטנה שלו בחנות הצפופה. את העבודה למד מאביו בעיראק – שם היתה להם חנות בדים גדולה וכשעלה לארץ המשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב – מסחר בבדים. במשך השנים צפה אברהם בשכונת התקווה משתנה והוא בעיקר מתגעגע לתקופה שהרחובות היו מלאים בעיראקים. "היינו יושבים יחד על כיסאות קטנים בחוץ – מדברים, צוחקים ומעבירים את הזמן בכיף", הוא מספר. למרות שהאוכלוסיה התחלפה מזמן אברהם אוהב את השכונה וגם אם הוא מודה שיש יותר פשיעה מפעם הוא עדיין מגן עליה כמו ילד מאוהב ואומר: "פושעים יש בכל מקום".

שינויים בהרגלי הצריכה

מכולת | אחת מסמטאות שוק מחנה יהודה, ירושלים
שנת הקמה: 1936
בעלים: מרדכי בן יוסף כהן (בן 78) ושרה כהן (בת 75)

אביו של מרדכי עלה לארץ מכווית, התמקם בירושלים ופתח את המכולת באחת מהסמטאות העולות אל השוק. ב 1944 כשהוא בן 11 בלבד הצטרף מרדכי אל אביו כדי לעזור בחנות. מאז הוא שם, מדי יום. עדות חיה לשינויים בתרבות הצריכה ולמוצרים שהתחלפו במשך השנים.
פעם עמד בפינה ארון קרח ממנו מכרו קוביות גדולות מהימים לפני בואם של המקררים החשמליים. גם חבית גדולה ממנה מזגו נפט לפרימוסים של נשות העיר ומחטים לניקוי צינורות הפרימוס החזיקו במכולת הצרה. וכדי לנקות את הבגדים מכרו מרדכי ושרה גושי סודה לכביסה. לא מעט תקופות קשות עברו על מרדכי ושרה אבל הכי כואב היה להם כשהמדפים היו ריקים בתקופת המצור על העיר והידיעה שהם לא יכולים לעזור ולספק את הרעב ואת צרכי הלקוחות הנאמנים שלהם. היום המדפים עמוסים כל טוב אבל רוב הלקוחות מעדיפים את הסופר ומרדכי ושרה מקבלים בהבנה ומבינים שהם חלק מעולם הולך ונעלם.

תרמוסים משנות ה-50

וידר תרמוסים | העלייה  34 תל אביב
שנת הקמה: 1952
בעלים: יהודית וידר ("כבר לא צעירה")

שלמה וידר שרד את השואה ועם הקמת המדינה הגיע לישראל. ארבע שנים אחרי הוא החליט לפתוח חנות קטנה ושכונתית לכלי בית. בין הכלים שמכר בחנות הקטנה היו גם תרמוסים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה ושלמה החל לייצר אותם לבד. לאחר פטירתו המשיכו יהודית אישתו ובנו דני את המסורת המשפחתית ומאז ועד היום ממשיכים במשפחת וידר לייצר תרמוסים כמו פעם. תושבי פלורנטין ורחוב העלייה הוותיקים עזבו או נפטרו, הרשתות הגדולות גוזלות את רוב הקונים והתחרות עם הסינים קשה אבל יהודית עדיין שם – עם אותם תרמוסים צבעוניים. מדי יום היא מגיעה לחנות ומחכה לאלה שעדיין זוכרים להם חסד נעורים ומגיעים מכל הארץ כדי להצטייד בתרמוס אמיתי ואיכותי שמוצאים רק אצלה.

מקצוע הולך ונעלם

סמי מודל, טשרניחובסקי 5 תל אביב

שנת הקמה: 1985

בעלים: סמי אסולין (בן 78)

 כשההורים של סמי הוציאו אותו מבית הספר במרקש שבמרוקו בגיל 13 הוא לא הבין למה. סמי היה תלמיד מצטיין אבל גם נסיונות השכנוע של המורים ומנהל בית הספר לא עזרו. המשפחה החליטה שהוא יהיה חייט כמו הדוד וכך היה. היום, בדיעבד, הוא מודה להם על כך שיש לו מקצוע והוא ממשיך בגילו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. סמי מומחה לחייטות גברים ולמד בפאריז את אומנות הגזירה ואיך להתקין צווארון לדוגמה. לחנות ברחוב טשרניחובסקי הוא הגיע רק עד שיגמרו לשפץ את החנות המקורית שרצה – אבל לחיים יש דרכים משלהם והזמני הפך לקבוע.

מה שמצער אותו בעיקר זה שהמקצוע שהוא אוהב הולך ונעלם. "אף אחד כבר לא מלמד חייטות וכמעט ואי אפשר למצוא מישהו שיודע את העבודה" הוא אומר. אבל סמי לא מוותר כל כך בקלות ומצא דרך להעביר את הידע והניסיון. מדי פעם נכנסים לחנות סטודנטים משנקר והוא בסבלנות ועם ברק בעיניים מלמד אותם קצת ממה שהוא יודע. "זה ממלא אותי אושר. זה בדם שלי", הוא אומר.

הנגר של סוסיתא מוכר גובלנים

גלנטריה, השקדים 2, טבעון
שנת הקמה: 1977
בעלים: חיים מנדלוביץ, בן 76

ברחוב הראשי של הישוב הקסום טבעון, שהתמלא בשנים האחרונות בבתי קפה מעודכנים ומעוצבים מסתתרת במבנה ישן הגלנטריה של חיים מנדלוביץ. בחנות קטנה וצפופה הוא מוכר דברי סדקית, גובלנים לרוקמים בעלי סבלנות וגם פיג'מות מבד כותנה דק. ולמי ששואל הוא מוציא מאחורי דלפק עץ ישן את אוסף התעודות שלו ומספר איך עלה לארץ והשתתף בבניית המעברות. במקצועו הוא בכלל נגר ובשיאו היה בונה את המרכב של רכבי הסוסיתא.  תעשיית הרכב בארץ גוועה מזמן וחיפוש הפרנסה הוביל אותו אל החוטים והמחטים אבל בחדר האחורי הוא עדיין שומר מסור עתיק וכלי עבודה ומחכה ליום שאולי יצטרך לעשות בהם שימוש. "ככה זה – נגר נשאר נגר".

קפה שחור חזק

אטליז יעקב דחבש ובניו, מלן 45, שוק הכרמל, תל אביב
שנת הקמה: 1946
בעלים: יעקב (89) ואהובה (81) דחבש

כבר 65 שנה שיעקב דחבש קם כל בוקר בכרם התימנים, פותח את תריס הברזל העבה של החנות הקטנה שלו לצדי השוק, שותה קפה שחור חזק ומתחיל לחתוך בשר. כל הלקוחות הוותיקים שלו כבר מזמן נפטרו אבל מדי פעם נכנסים גם צעירים שנקלעו במקרה לסמטה הקטנה וקונים כמה סטייקים. לצידו ניצבת אהובה והיא לא מתלוננת. "זה יותר טוב מבית אבות. אנחנו באים, עובדים קצת עד 3 והולכים הביתה. בכל מקרה, גם אם הייתי רוצה – אי אפשר לעצור אותו", היא אומרת ומחייכת אל בעלה שחותך את הבשר לקוביות גדולות ולא מניח את הסכין, אפילו לא לרגע.

שטיחים דור 3

שטיחי בן אהרון, בן יהודה 153 תל אביב
שנת הקמה: 1929, (במיקום הנוכחי מ 1972)
בעלים: אהרון בן אהרון, בן 62

אפרים בן אהרון סחר ברוסיה בקרקול – צמר של עוברי  פרות שנאסר למסחר. ב-1926 הוא נאלץ לברוח מרוסיה והגיע דרך פרס לישראל.  בפרס נחשף למסחר בשטיחים וכשהגיע לישראל הבין שזה הייעוד שלו. תל אביב היתה קטנה באותם ימים וחנות שטיחים היתה רק אחת אז אפרים הקים את החנות המתחרה ברחוב יהודה הלוי 22. ב-1933 בנו יצחק עלה לישראל והצטרף לעסק שגדל. מאז עברה החנות מספר מקומות עד שב-1972 התמקמה במיקומה הנוכחי. באותה שנה גם הצטרף לעסק הדור השלישי, אהרון שהיה בן 23 והיום מנהל את החנות הוותיקה. למרות עשרות שנים של ניסיון אהרון אומר שאי אפשר לדעת מתי יגיעו לקוחות ומתי תבוא תקופה פחות טובה. במלחמה מול הרשתות הגדולות והזולות הוא נאלץ להתמקד בנישה קטנה של שטיחים ייחודיים ועתיקים. "אין לי דברים המוניים ומי שמחפש איכות ייחודית יודע שהוא ימצא אותה כאן", הוא אומר. ובנוגע לדור הרביעי – אהרון מקווה שהבן הצעיר שכרגע לומד בתיכון ומגלה עניין, ימשיך את המסורת המפוארת.

סנדביצ'ים עם נשמה

סנדביצ'ים בפלורנטין, ידידיה פרנקל 28 תל אביב

שנת הקמה: 1978

בעלים: רבקה (82) ויהושע (88) אשכנזי

רבקה ויהושע כבר לא צעירים אבל עדיין מגיעים מדי בוקר מחולון לפלורנטין. הם לא יכולים לאכזב את הלקוחות הקבועים שמחכים לסנדביץ' עם הדג המעושן שיש כאלה שאומרים שהוא הכי טוב בעיר. מה שמעציב את רבקה זה שמי שלא מכיר אותם, למשל עוברי אורח חדשים בשכונה, לא נכנס. "הם רואים שהמעדנייה ישנה אז הם עוברים הלאה. אפילו לא טועמים", היא אומרת. מה שהם לא יודעים זה שרבקה ויהושע מכניסים בכל סנדביץ' קצת מהנשמה שלהם. "כשאני עושה סנדביץ' אני נהנית, אני מאושרת וגם הקונים נהנים", היא אומרת בחיוך. הסיבה שהמעדנייה הוותיקה נשארה בדיוק כמו בשנה שנפתחה היא די פשוטה – בכל פעם שבני הזוג הכניסו משהו חדש – הוא נגנב אז הם פשוט ויתרו ונשארו עם המשקל והמקרר הישנים. "והאמת", היא לוחשת לי כאילו בסוד, "אני יותר אוהבת ככה".

 

מסכות לפורים משנות ה-80

חזני מכשירי כתיבה, בן יהודה 127 תל אביב

בעלים: משה חזני בן 70

שנת הקמה: שנות ה-40 (בבעלות משה חזני משנת 1982)

במשך עשרות שנים שיגשגה חנות מכשירי הכתיבה ברחוב בן יהודה בזכות עשרות התלמידים מבית הספר הסמוך א.ד. גורדון – שהיו מגיעים לקנות בה מחברות, חוברות ועפרונות. בפורים החגיגה היתה כמובן גדולה יותר והילדים היו משתעשעים עם המסכות השונות, הקפצ'ונים והאביזרים שמשה חזני היה מביא במיוחד. הוא עוד זוכר את הימים כשהמתין בקוצר רוח לילדים בתום שעות הלימודים והם היו ממלאים את החנות הקטנה בהמולה. אבל לפני 15 שנים נסגר בית הספר והאוכלוסיה באזור הזדקנה. הילדים שגדלו בחנות התבגרו ועזבו והשאירו את משה להמתין על כסא קטן וישן מחוץ לחנות לעוברי אורח מזדמנים, שמדי פעם נכנסים וקונים כרטיסי חניה. "המצב לא טוב", הוא אומר ומספר שכבר מזמן לא הביא סחורה חדשה והוא פשוט מנסה למכור את מה שיש – מסכות פלסטיק מלפני עשרים ושלושים שנה.

 

ספינות מגולפות בעץ

יוסף אליכיס, הרצל 19, נתניה

שנת הקמה: 1978

בעלים: יוסף אליכיס

יוסף ואשתו מגיעי מדי בוקר לחנות הקטנה והצפופה שלהם כבר 33 שנים. יוסף מעשן את המקטרת שלו וממתין ללקוחות שמגיעים כדי לקנות טבק, מצתים מיוחדים, מתנות ואפילו חרבות סמוראים שיוסף מחזיק על סטנד בכניסה. על מדף גבוה מצאתי גם ספינות מגולפות בעץ שפיארו בעבר את המזנונים של ותיקי העיר. לאורך השנים הלקוחות השתנו וגם הדרישות. התיירים מצרפת, שמציפים את נתניה בהמוניהם, נכנסים מדי פעם לחנות שנמצאת באחד מהרחובות הראשיים של העיר, אבל יוסף מודה שזה כבר לא מה שהיה פעם. בני הזוג אליכיס אוהבים את החנות ולא מתכוונים ללכת לשום מקום. "היום כבר לא קונים מקטרות כמו פעם אבל אנשים מעשנים ותמיד יעשנו – אז תמיד תהיה לנו עבודה", הוא אומר. כשאני מוציא את המצלמה אישתו בורחת אל החדר האחורי ומשאירה אותו לבד. "אני לא פוטוגנית היא צועקת מאחור והוא מחייך.

 

בגדי הים היפים בעולם

סלון עדינה, דיזנגוף 33 נתניה

שנת הקמה: 1960

בעלים: גודל קלינובסקי (בן למעלה מ-80)

גודל ואישתו עלו לישראל ב 1948 אחרי שנתיים במחנות בקפריסין. ב 1960 הם החליטו להקים את העסק ומכרו בו בהתחלה לבנים והלבשה תחתונה. אבל אז החלו התיירים להציף את נתניה ואת החופים המפורסמים שלה ובני הזוג זיהו את הדרישה לבגדי ים ושינו כיוון. גוטקס היה שיא האופנה ונשות העיר והתיירות מצאו בחנות הקטנה את הקולקציות החדשות ביותר איתן יכלו להסתובב בגאווה בחוף ארבע עונות ובחוף סירונית. השנים חלפו, הלקוחות הזדקנו והתיירים שמגיעים לעיר מוצאים את בגדי הים שלהם במקומות אחרים. אבל גודל עדיין שם, עכשיו  כבר לבד. גודל מחכה לקיץ ומקווה למכור קצת ממלאי בגדי הים של גוטקס כי אלו בעיניו בגדי הים היפים ביותר בעולם.

"עץ זה כמו החיים"

נגרייה – רבי פנחס 14, שוק הפשפשים יפו

שנת הקמה: 1964, בעלים: יוסי גטניו

בזמן שיוסי פתח את הנגרייה בשוק הפשפשים היו סביבו בעיקר בעלי מלאכות זעירות. נגרים, נפחים ומסגרים. אחרי זה הגיעו סוחרי העתיקות והחפצים הישנים ועכשיו שהמקום הפך לטרנדי מגיעים כל הברים, בתי הקפה והמסעדות שמציעים הרבה כסף עבור השכירות ומשתלטים על החנויות. גם לו הציעו למכור את המקום אבל בינתיים הוא מסרב. "מה אני אעשה עם הכסף? אני איש עבודה. כל החיים עבדתי ואני לא צריך את הכסף שלהם", הוא אומר. היום כבר כמעט שאין לו עבודה אבל הוא ממשיך עם מה שיש. עבודות קטנות עם עצים, אותם הוא אוהב יותר מהכל. "עץ זה דבר חי, נושם ואפשר לעשות איתו הכל. עץ זה כמו החיים – כל פעם משהו אחר", הוא אומר.

 

מתנות מרחוב אלנבי

מתנות ארזי, אלנבי 83 תל אביב

שנת הקמה: 1968

בעלים: מרק (73) ואלברט (75)

חנות המזכרות וחפצי היודאייקה של האחים מרק ואלברט היא עסק שרץ במשפחה. את החנות קנה אביהם ב 1968, והוא זה שקיבל את ההחלטה להמשיך ולמכור את אותם כלי כסף שנמכרו במקום לפניו. אלה היו הימים של אחרי מלחמת ששת הימים. ישראל היתה בשיא תפארתה והגאווה הלאומית המריאה לשחקים. תיירים וישראלים הציפו את רחוב אלנבי בחיפוש אחר מזכרות מהמדינה הקטנה שזכתה לניצחון כל כך מפואר. כדי לעמוד בעומס הוכנסו שני הבנים מרק ואלברט לעבוד בחנות – ונשארו.

מאז ישראל שינתה את פניה. החלק הדרומי של רחוב אלנבי איבד מיוקרתו וגם מזכרת מישראל היא לא מציאה כל כך גדולה, בייחוד שניתן לקנות חיקויים סינים בזול בשוק הכרמל הסמוך.  "אני אוהב את החנות וכבר לא נמצא פה כדי להרוויח. מה שיש טוב לי, העיקר שיש לי סיבה לקום בבוקר", אומר מרק שעדיין מתרגש לקראת כל לקוח פוטנציאלי.

 

מעדנייה טורקית בשוק נתניה

המעדנייה הטורקית יוחאי, ויצמן 8, נתניה

שנת הקמה: 1950

בעלי המקום: יצחק (בן 76) ואידה (בת 67) יוחאי

נתניה היתה בת 21 שמעדניית יוחאי נפתחה. שם, באחד הרחובות הראשונים, ליד השוק המפורסם של העיר פתח דודו של יצחק, מאיר אלטבן, מעדנייה קטנה שהזכירה לו את המקום ממנו הגיע לישראל. ב 1971 הצטרף יצחק ומאז הוא שם, באותו רחוב, מוכר את אותם מעדנים מוכרים ונעזר באישתו אידה שאחראית על הסדר המופתי.

"אני אוהב את העבודה שלי ואת המקום שלי – אחרת לא הייתי נשאר 40 שנה" אומר יצחק ומספר שכל השכנים שלו כבר עזבו מזמן. "הכל ברחוב כבר התחלף במשך השנים ורק אנחנו עוד כאן. אני פותח את החנות כל יום וממנה מקבל כוח. וכל עוד אוכל לעבוד – אמשיך".

 

כפתורים משנות החמישים

סמו אביזרי אופנה ותפירה, בן יהודה 184, תל אביב
שנת הקמה: 1951
בעלים: שלי סמו

שלי סמו לא חידשה את מלאי הכפתורים העצום שלה כבר שנים רבות. רוב הסחורה היא משנות החמישים – אז פתחו משה בעלה ואביו יעקב את החנות הקטנה. בחנות, כמו מוצגים ארכיוניים, בתוך קופסאות קרטון שנכנעות לשנים אפשר למצוא כפתורים מכל הסוגים: קרמיקה, עץ, צדפים וזכוכית שכבר אי אפשר להשיג היום. "היום הכל חיקוים. כפתורים דמויי זכוכית, דמויי קרמיקה ותחרה. הכל הפך תעשייתי וכל החיים הפכו לחיקוי אחד גדול אבל אני נשארתי בעבר, עם הדברים המקוריים", היא אומרת. שלי כבר לא מזמינה מלאי חדש ולמרות שמגיעים אליה מכל הארץ היא כבר חושבת על היום שאחרי. "אני עובדת 4 שעות ביום – זה מה שאני יכולה ואני אשאר כל עוד יהיה לי כוח או עד שייגמר המלאי".

אלאדין משוק הפשפשים

אלאדין, חידוש כלי כסף ויודאייקה
יהודה מרגוזה 8, יפו
שנת הקמה: 1960
בעלים: רוז'ה ז'אוי, בן 75

בפינה חשוכה בשוק הפשפשים מחדש רוז'ה ז'אוי כבר יותר מ 50 שנה כלי כסף עתיקים וחפצי יודאייקה. את העבודה הוא למד בטוניסיה בגיל 14 וכשעלה לארץ ב 1951 החל לעבוד בבית המלאכה הקטן בשוק עד שב 1960 קנה את המקום והפך לעצמאי. במשך השנים אסף רוז'ה קהל לקוחות נאמן שמגיע במיוחד כדי לזכות בטיפול המסור שלו. אבל המקום שלא השתנה בעשרות השנים האחרונות, הולך לעבור מתיחת פנים בקרוב מאוד. הבן משה, שעובד כמעצב, החליט להצטרף לאביו – להקים במקום קומת גלריה ולחדש את החלל תוך הבטחה לשמור על הצביון הייחודי.

זוכרת את המחירים בראש

כל בו יחזקאל, אבן גבירול 163, תל אביב
שנת הקמה: 1956
בעלת המקום: מרים גבעוני, בת למעלה מ-80

כשכל בו יחזקאל נפתח על ידי מרים ובעלה יחזקאל, החלק הצפוני של רחוב אבן גבירול היה עבור רבים מהתל אביבים פריפריה רחוקה. מדרכות עוד לא היו ומי שהגיע לחנות נאלץ ללכת בחול החם ובשעות הערב בחושך כי תאורת הרחוב הגיעה בשנים הראשונות לפעילות רק עד שדרות נורדאו.
תל אביב היתה אז מקום קטן עם חלומות גדולים. השנים חלפו, מרים כבר לא צעירה והתחרות הגדולה עם הרשתות הגדולות גזלו את רוב הלקוחות אבל היא לא מוותרת. "ב 8 אני מגיעה ופותחת את החנות. מסדרת ומחכה ללקוחות עד 7 בערב", היא אומרת. את המחירים היא זוכרת בראש ואת החשבון עושה במחברת קטנה ומצהיבה ועיפרון ישן.
החנות לא השתנתה מיום הפתיחה לפני 55 שנים – כי ככה היא אוהבת ואין לה כוונה להשתנות. וכמו הריהוט הוותיק כך גם הלקוחות – נאמנים כבר שנים ארוכות אבל גם הם לאט לאט נפטרים. "יש עדיין כאלה שמביאים את הילדים והנכדים להראות להם איפה גדלו ושמחים לגלות שאני עדיין כאן", היא מספרת.

נעליים ממחנה יהודה

נעלי ציון

מחנה יהודה 26, ירושלים
שנת הקמה: 1940
בעלים: ציון חנוכה בן 76

זו היתה התקופה שהבריטים שלטו בארץ. הסרג'נטים הסתובבו בשוק מחנה יהודה המוזנח בניסיון להשליט סדר. בדרך הם עצרו גם בחנות הנעליים הקטנה שפתח יהודה חנוכה בקצה השוק ומדדו את הדוגמאות שיוצרו בחדר האחורי. ציון, אז עוד ילד קטן, גדל בחנות שבתקופותיה הטובות פירנסה את המשפחה ועוד כמה פועלים. היום ציון לבד, מוכר בעיקר נעלי בית אבל מסרב לסגור או להשתנות. "אני שמורת  טבע, לא השתנה כאן שום דבר מאז שאבא פתח. אני מכיר כל סדק בעץ ומתי הוא נוצר. זה החיים שלי, זו העבודה שלי וכאן אני נשאר", הוא אומר.

איש המנורות

מאורית, דיזנגוף 172, תל אביב
שנת הקמה: 1963 (ברחוב בן יהודה)
במיקום הנוכחי מ 1973
בעלים: משה מאירוביץ, בן 68

כבר כילד התעניין משה במנורות. הוא נולד וגדל בתל אביב, ברחוב דיזנגוף, שהיה אז שם נרדף לנהנתנות ולסגנון חיים שהיו שונים מכל מה שייצגה ישראל השמרנית. שם, בדיזנגוף ופינת רחוב ז'אן ז'ורס היתה חנות מנורות ותיקה וכשהיה בן 12 וחצי רצה הגורל ובעל החנות קרא לו וביקש ממנו עזרה. מאז הוא בעסק.
כשהשתחרר מהצבא לא היה לו ספק מה הוא הולך לעשות ופתח את חנות המנורות הראשונה שלו ברחוב בן יהודה. אחרי 10 שנים עבר משה קרוב יותר למקום בו נולד – רחוב דיזנגוף. מאז הוא שם כבר 39 שנים. מבט לתוך החנות, שמלאה באלפי מנורות ואהילים מכל הסוגים ומתקופות שונות, מספק הצצה נדירה אל תקופת חיים אחרת.