חנות כובעים – נחלת בנימין 34, תל אביב
שנת הקמה: 1972
בעלים: עובד יהודיוב, בן 79
עובד למד לתפור כובעים בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא היה ילד שהתגלגל עם סבתא ודוד שלו למקום מסתור. שם, משאריות של שקי בד תפר הדוד בגדים והוא הביט ולמד. לפני 39 שנים התמקם עובד בנחלת בנימין בדוכן קטן ושם הוא תופר ומציג את הכובעים שהוא עושה. הכל עבודת יד ועם הרבה אהבה והשקעה בפרטים. מכובעים לא מרוויחים הרבה היום אבל עובד מסתפק במועט. "היו תקופות יותר טובות אבל אני לא מתלונן. אני אוכל בסך הכל מצלחת אחת ולא צריך הרבה", הוא אומר.
————————————————————————————————————————————————————-
יוסף אליכיס, הרצל 19, נתניה
שנת הקמה: 1978
בעלים: יוסף אליכיס
יוסף ואשתו מגיעי מדי בוקר לחנות הקטנה והצפופה שלהם כבר 33 שנים. יוסף מעשן את המקטרת שלו וממתין ללקוחות שמגיעים כדי לקנות טבק, מצתים מיוחדים, מתנות ואפילו חרבות סמוראים שיוסף מחזיק על סטנד בכניסה. על מדף גבוה מצאתי גם ספינות מגולפות בעץ שפיארו בעבר את המזנונים של ותיקי העיר. לאורך השנים הלקוחות השתנו וגם הדרישות. התיירים מצרפת, שמציפים את נתניה בהמוניהם, נכנסים מדי פעם לחנות שנמצאת באחד מהרחובות הראשיים של העיר, אבל יוסף מודה שזה כבר לא מה שהיה פעם. בני הזוג אליכיס אוהבים את החנות ולא מתכוונים ללכת לשום מקום. "היום כבר לא קונים מקטרות כמו פעם אבל אנשים מעשנים ותמיד יעשנו – אז תמיד תהיה לנו עבודה", הוא אומר. כשאני מוציא את המצלמה אישתו בורחת אל החדר האחורי ומשאירה אותו לבד. "אני לא פוטוגנית היא צועקת מאחור והוא מחייך.
—————————————————————————————————————————————————————
חזני מכשירי כתיבה, בן יהודה 127 תל אביב
בעלים: משה חזני בן 70
שנת הקמה: שנות ה-40 (בבעלות משה חזני משנת 1982)
במשך עשרות שנים שיגשגה חנות מכשירי הכתיבה ברחוב בן יהודה בזכות עשרות התלמידים מבית הספר הסמוך – א.ד. גורדון – שהיו מגיעים לקנות בה מחברות, חוברות ועפרונות. בפורים החגיגה היתה כמובן גדולה יותר והילדים היו משתעשעים עם המסכות השונות, הקפצ'ונים והאביזרים שמשה חזני היה מביא במיוחד. הוא עוד זוכר את הימים האלו כשהיה ממתין בקוצר רוח לילדים שהיו מגיעים בתום שעות הלימודים וממלאים את החנות הקטנה בהמולה. אבל לפני 15 שנים נסגר בית הספר והאוכלוסיה באזור הזדקנה. הילדים שגדלו בחנות התבגרו ועזבו והשאירו את משה להמתין מחוץ לחנות על כסא קטן לעוברי אורח מזדמנים שמדי פעם פוקדים את החנות. "המצב לא טוב", הוא אומר ומספר שכבר מזמן לא הביא סחורה חדשה והוא פשוט מנסה למכור את מה שיש – מסכות פלסטיק מלפני עשרים ושלושים שנה.
——————————————————————————————————————————————
סנדביצ'ים בפלורנטין, ידידיה פרנקל 28 תל אביב
שנת הקמה: 1978
בעלים: רבקה (82) ויהושע (88) אשכנזי
רבקה ויהושע כבר לא צעירים אבל עדיין מגיעים מדי בוקר מחולון לפלורנטין. הם לא יכולים לאכזב את הלקוחות הקבועים שמחכים לסנדביץ' עם הדג המעושן שיש כאלה שאומרים שהוא הכי טוב בעיר. מה שמעציב את רבקה זה שמי שלא מכיר אותם, למשל עוברי אורח חדשים בשכונה, לא נכנס. "הם רואים שהמעדנייה ישנה אז הם עוברים הלאה. אפילו לא טועמים", היא אומרת. מה שהם לא יודעים זה שרבקה ויהושע מכניסים בכל סנדביץ' קצת מהנשמה שלהם. "כשאני עושה סנדביץ' אני נהנית, אני מאושרת וגם הקונים נהנים", היא אומרת בחיוך. הסיבה שהמעדנייה הוותיקה נשארה בדיוק כמו בשנה שנפתחה היא די פשוטה – בכל פעם שבני הזוג הכניסו משהו חדש – הוא נגנב אז הם פשוט ויתרו ונשארו עם המשקל והמקרר הישנים. "והאמת", היא לוחשת לי כאילו בסוד, "אני יותר אוהבת ככה".
———————————————————————————————————————————————-
גלנטריה, השקדים 2, טבעון
שנת הקמה: 1977
בעלים: חיים מנדלוביץ, בן 76
ברחוב הראשי של הישוב הקסום טבעון, שהתמלא בשנים האחרונות בבתי קפה מעודכנים ומעוצבים מסתתרת במבנה ישן הגלנטריה של חיים מנדלוביץ. בחנות קטנה וצפופה הוא מוכר דברי סדקית, גובלנים לרוקמים בעלי סבלנות וגם פיג'מות מבד כותנה דק. ולמי ששואל הוא מוציא מאחורי דלפק עץ ישן את אוסף התעודות שלו ומספר איך עלה לארץ והשתתף בבניית המעברות. במקצועו הוא בכלל נגר ובשיאו היה בונה את המרכב של רכבי הסוסיתא. תעשיית הרכב בארץ גוועה מזמן וחיפוש הפרנסה הוביל אותו אל החוטים והמחטים אבל בחדר האחורי הוא עדיין שומר מסור עתיק וכלי עבודה ומחכה ליום שאולי יצטרך לעשות בהם שימוש. "ככה זה – נגר נשאר נגר".
——————————————————————————————————————————————
סמי מודל, טשרניחובסקי 5 תל אביב
שנת הקמה: 1985
בעלים: סמי אסולין (בן 78)
כשההורים של סמי הוציאו אותו מבית הספר במרקש שבמרוקו בגיל 13 הוא לא הבין למה. סמי היה תלמיד מצטיין אבל גם נסיונות השכנוע של המורים ומנהל בית הספר לא עזרו. המשפחה החליטה שהוא יהיה חייט כמו הדוד וכך היה. היום, בדיעבד, הוא מודה להם על כך שיש לו מקצוע והוא ממשיך בגילו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. סמי מומחה לחייטות גברים ולמד בפאריז את אומנות הגזירה ואיך להתקין צווארון לדוגמה. לחנות ברחוב טשרניחובסקי הוא הגיע רק עד שיגמרו לשפץ את החנות המקורית שרצה – אבל לחיים יש דרכים משלהם והזמני הפך לקבוע.
מה שמצער אותו בעיקר זה שהמקצוע שהוא אוהב הולך ונעלם. "אף אחד כבר לא מלמד חייטות וכמעט ואי אפשר למצוא מישהו שיודע את העבודה" הוא אומר. אבל סמי לא מוותר כל כך בקלות ומצא דרך להעביר את הידע והניסיון. מדי פעם נכנסים לחנות סטודנטים משנקר והוא בסבלנות ועם ברק בעיניים מלמד אותם קצת ממה שהוא יודע. "זה ממלא אותי אושר. זה בדם שלי", הוא אומר.
—————————————————————————————————————————————
סגל אלק בולים ומטבעות, קינג ג'ורג' 6 תל אביב
שנת הקמה: 1985
בעלים: אלק סגל, בן 70
העסק של אלק כבר מזמן לא מתנהל בחנות הקטנה והמבולגנת שלו. "אי ביי", זה שם המשחק. שם אפשר למכור בולים ומטבעות ישנים ללקוחות בכל העולם בלי מגבלות של שפה או מקום. אבל למרות שהבין שהעסקים עוברים לאינטרנט אלק אוהב את פינה הזו שלו ומגיע אליה כל יום. ושם, בין הספרים המלאים בבולים והדפים שמלאים מידע על מה שהיה פה פעם, הוא נרגע. את רוב חייו העביר אלק כמהנדס מכונות אבל בשלב מסוים החליט מתוך אהבה לבולים ללכת בעקבות הלב. הוא עזב הכל והפך את האספנות למקצוע. "המעטפות שאנשים שלחו בעבר מספרות את כל ההיסטוריה וזה מרתק" הוא אומר. ואנשים עדיין מביאים לו פריטים עתיקים והוא אוסף אותם בשימחה. "כל הזמן נוספים עוד ועוד דברים והחנות מתמלאת. אין מה לעשות – כבר אי אפשר לסדר את זה", הוא אומר.
——————————————————————————————————————————————-
יוחאי טקסטילים, לילנבלום 46 תל אביב
שנת הקמה: 1978 (במיקום הנוכחי מ 1987)
בעלים: חיים יוחאי בן 62
המחאה נגד הטייקונים שהתפרצה בדרישה לצדק חברתי היא המחאה הפרטית של חיים יוחאי. הוא הקים העסק שלו לפני 33 שנים ולמרות שהוא מוכר מוצר איכותי יותר בכמעט חצי מהמחיר שתמצאו ברשתות הגדולות – הוא לא מצליח להגיע לקהל הרחב. אי אפשר גם לעבוד על נתח רווחים קטן ולא חזירי וגם לפרסם במיליונים ולהתחרות ברשתות. אז חיים עובד, מסתפק במועט ושמח על כל לקוח חדש שמגלה אותו, בדרך כלל מפה לאוזן, וחוזר מרוצה. בטורקיה, שם נולד, הוא בכלל התעסק בצמיגים יחד עם סבו אבל כשהגיע לישראל העבודה הראשונה שמצא היתה בחנות בדים ומשם החיים התגלגלו.
למרות העייפות המצטברת, המאבק היומיומי לשרוד בקרב האבוד מראש נגד רשתות השיווק, חיים לא חושב לרגע לוותר. "אני אפרוש רק כשלא אוכל יותר לעבוד", הוא אומר.
——————————————————————————————————————————————
סמי וסוסו | שוק עירוני, באר שבע
שנת הקמה: 1970
בעלים: מרסל לרר (בן 75)
את המסעדה פתח מרסל קצת אחרי שהחלו שידורי הטלוויזיה בישראל. הוא כל כך אהב את התוכנית "סמי וסוסו", סדרת טלוויזיה לילדים בשפה הערבית ששודרה בין השנים 1968-1971 בערוץ הישראלי היחיד באותן שנים, שהחליט לקרוא כך למסעדה הרומנית שלו. אז הוא היה בין היחידים בשוק והציע בעיקר בשר רומני על הגריל, סטייקים וקבבים שלמד להכין בבית וגם בירה גולדסטאר מחבית – הראשונה בבאר שבע. במשך השנים העיר גדלה, הלקוחות התחלפו והצעירים שנכנסו דרשו כתוספת לבשר גם כל מיני סוגי סלטים שהגישו במקומות אחרים. "רצו סלט כזה וסלט אחר – אז לא היתה לי ברירה והוספתי סלטים למרות שזה סתם בלאגן. צלחות על גבי צלחות, הרבה עבודה ואנשים מתמלאים בסתם דברים במקום לאכול רק את הדבר האמיתי – הבשר", הוא אומר בחיוך.
מרסל אוהב את הפינה הקטנה שלו ליד הגריל במסעדה שכמעט ולא השתנתה בארבעים השנים האחרונות. מה שהשתנה זה רק הכסף. "פעם מנת קבב היתה עולה כמה לירות והיום זה בשקלים. חוץ מזה – הכל אותו דבר".
———————————————————————————————————————————–
נעלי דרבי | ברזילי 2, תל אביב
שנת הקמה: 1970
בעלים: חוה שוקר (בת 70)
סמוך מאוד לגן החשמל בתל אביב נמצאת חנות הנעלים של חוה. עיצוב הפנים שלא השתנה מאז שנות השבעים מאפשר למי שמנסה – לדמיין את החנות ואת תל אביב בשנים ההן. הכסאות מהודרים, מתקן העץ עליו הניחו את הרגל ונתנו לחוה להתאים את הנעל הנכונה משדר קלאסה והמאפרה היוקרתית שעדיין ניצבת באותו מקום משמשת תזכורת שפעם זה היה מותר בכל מקום.
חוה מגיעה ממשפחה שהיו לה חנויות נעליים באלנבי ואפילו בית חרושת קטן. בשלב מסוים עזרה לה המשפחה לפתוח את החנות במקום שבתחילה נראה אידאלי – סמוך לבנייני משרדים ולתחנה המרכזית. אבל אז היא גילתה שבלי לשים לב התמקמה במרכז הזנות התל אביבי של אותם ימים. אחרים אולי היו עוזבים אבל חוה התעקשה ונאחזה במקום. במהלך השנים הגן התרוקן מיושביו הקודמים והשכונה הפכה לטרנדית ויפה. למרות זאת צעירים כמעט ולא נכנסים וחוה מודעת שימי הזוהר של החנות כבר לא ישובו לעולם אבל היא ממשיכה ככל שתוכל – העיקר לעבוד.
—————————————————————————————————————————————-
קפה חיפה | הוואדי 19, ואדי ניסנס, חיפה
שנת הקמה: 1982
בעלים: מוסטפא אבו אל ערדאת (בן 54)
במוסטפא אפשר רק לקנא. את החנות הקטנה באחת הסימטאות של ואדי ניסנס, אופף ריח מפתה של קפה שחור עם הל שהוא קולה וטוחן במקום כבר 30 שנה. מדי בוקר עוברים דרכו כל הסוחרים, הקונים והמבקרים, אומרים שלום, שותים איזה כוס קטנה של קפה שהוא מכין, משבחים אותו על הטעם וממשיכים לדרכם. והוא מאושר. "מה בן אדם צריך יותר", הוא אומר.
כששואלים אותו על הקפה הוא מתחמק. אין אף קולה קפה שמגלה את הסודות שלו הוא אומר ורק מוכן לספר שהקפה הארומתי והחזק מורכב משלושה זנים שונים שהוא מערבב ומוסיף כמובן הל. אבל למרות שאת הטעם הייחודי אי אפשר לפספס מוסטפא, גם בגילו ולמרות כל הניסיון, עדיין לומד. "קפה זה עולם שלם וכבר יותר מ 30 שנה ואני עדיין לומד. כל יום. זו אחת הסיבות שאני אוהב את זה. מלבד הריח שאני לא יכול בלעדיו, כמובן". הסנדלר במקרה שלו הולך כמעט יחף – למרות האהבה לקפה הוא עצמו שותה קפה רק פעמיים ביום ובשאר הזמן מסתדר די טוב רק עם הריח שהוא כל כך אוהב ואופף את כל הסימטה הקטנה.
————————————————————————————————————————————————
אבי לוי פירות וירקות | שינקין 55, תל אביב
בעלים: אבי לוי, בן 64
שנת הקמה: שנות ה־60 (לא ידוע תאריך מדויק). אבי לוי רכש את המקום ב־1974
אבי לוי מחנות הפירות והירקות חי את רחוב שינקין בכל רגע ורגע. כל מבנה מזכיר לו חנויות ואנשים שכבר אינם. "פה היתה מסעדה רומנית אדירה, ושם ממול היה אמיל הדקורטור. כאן ליד היתה חנות של חברת עלית, ולידה היתה חנות שמכרה רק ביצים של כץ, עליו השלום", הוא נזכר בגעגוע. שינקין, שעלה לגדולה כאחד הרחובות השווים של תל אביב בשנות ה־80 וה־90, איבד קצת מזוהרו, אבל אבי עדיין אוהב את המקום וזוכר את המפנה שעבר הרחוב. "בהתחלה היו פה רק חרדים, אבל לאט לאט הגיעו הצעירים עם כל הבלאגן שלהם והחרדים ברחו". את החנות הוא קנה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהשתחרר וחיפש מה לעשות, והוא זוכר כמעט כל מי ששכר דירה בבניין. החנות אמנם שופצה מעט מאז, אבל הרצפה היא מקורית ולאבי אין כל כוונה להחליף אותה.
————————————————————————————————————————————–
סנדלר | שוק נתיבות
שנה: 1970
בעלים: סעיד פרג׳ון בן 73
סעיד אוהב את ריח העור והדבק שאופפים את החלל הקטן באחת הסמטאות של שוק נתיבות. אז נכון שהפרנסה קשה ואין תמיד עבודה אבל הוא לא מתלונן. ״אנחנו חיים ומסתדרים, תודה לאל״, הוא אומר כששואלים.
את המקצוע למד עוד בתוניס בעיר ג׳רבה. אחרי שגמר ללמוד בבית ספר הלך כמו רבים אחרים ללמוד מקצוע ומאז הוא סנדלר. בתוניס היה מדובר בעסק מכובד וסעיד היה תופר נעליים חדשות על פי הזמנה. כשהגיע לישראל המשיך לעשות את מה שהוא יודע והפרנסה היה טובה. אבל עם השנים הלכו ופחתו ההזמנות וגם המרץ נחלש. ״אני כבר זקן ואין לי כוח כמו פעם אז אני עושה תיקונים, וברוך השם לא חסר כלום״, הוא אומר.
—————————————————————————————————————————
רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70
גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות למשל, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו התחילו לתת לו לנסות, בכל פעם קצת ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2 מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.
טינג דונג | הרבי מברכך 10 תל אביב
שנת הקמה: מתישהו בשנות ה-70
בעלים: משה דגן (בן 87 ), פנחס דגן (בן 85), חיים דגן (בן 55), רועי דגן (בן 29)
אם שאלתם את עצמכם איך מגיעות המטקות לחופים? מי מייצר את מחבטי העץ שמלווים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו – התשובה מסתתרת בסדנא קטנה בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב. בין כמה שולחנות ישנים, מוטות עץ ודיקטים, יושבים שני אחים, עוורים כמעט לגמרי בני למעלה מ-85 ולצלילי רדיו ישן מדביקים פיסת עץ אחת לשנייה. מדי יום הם מתייצבים לעבודה בלי הנחות והם גאים בתוצאה – המטקה הטובה מכולן: טינג דונג.
הכל התחיל לפני יותר מ 40 שנה. משה, האח הגדול למד נגרות בבולגריה וכשעלה לארץ עבד בכל מיני עבודות עד שהתמקם בקאנטרי קלאב בצומת גלילות והיה אחראי על התיקונים והתחזוקה. כמו כל הסיפורים הטובים גם ייצור המטקות התחיל במקרה. ״יום אחד בא עופר הבן של השכנים עם מטקה מפוצצת וביקש שאני אתקן לו את זה. אז עזרתי לו. ראיתי שזה נחמד והתחלתי לעשות מטקות, בהתחלה זוג אחד ואח״כ עוד אחד. היית יורד לחוף אחרי העבודה משחק קצת עם המטקות ומוכר את מה שהספקתי להכין ואנשים רצו עוד. בהתחלה הייתי הולך לחפש ברחובות דיקטים כדי להכין את המטקות ואז כשראיתי שאנשים קונים התחלתי גם לקנות דיקטים״, מספר משה.
בתחילת שנות ה 90 הקאנטרי בו עבד נסגר והוא קנה את כל המכונות, מצא סדנא קטנה בפלורנטין והחל לייצר את המטקות המפורסמות שלו ולמכור לחנויות. לפני 17 שנה אחיו הצעיר פיני יצא לפנסיה ומשה הציע לו שבמקום לשבת בבית בלי לעשות כלום – שיבוא לעזור לו עם המטקות – ופיני הסכים. מאז הם שם יחד עם חיים, הבן של משה שפרש מהצבא והצטרף. היום הוא מנהל את העסק וגם הדור השלישי, רועי, כבר שם והוא אחראי על הצביעה.
וכמו ייצור המטקות גם השם טינק דונג הוא מקרי לחלוטין. לפני שמשה התחיל לייצר את המטקות שלו היתה כאן חברה שנקראה טינק טונק אבל במהלך השנים היא פשטה את הרגל. וכשמשה גדל והייצור הפך רציני הוא הבין שהוא צריך שם לעסק ורצה לקרוא למטקות ״דינג דונג״ אבל מה לעשות שהפקיד רשם בטעות טינק דונג וככה זה גם נשאר.
למרות המגבלה הגופנית משה (בתמונה מימין) ופיני מגיעים כל בוקר ב 6 – ומחלקים בינהם את העבודה. כשמשה מדביק את הפלטות, פיני מניח אותם לייבוש במתקן המיוחד. וכשפיני יושב להדביק – משה קם ומשלים אותו.
ב 10 וחצי בדיוק הם עוזבים הכל ופותחים שולחן קטן עם גבינות, ירקות וקפה – רבים קצת על פוליטיקה וחוזרים רעננים להמשיך את יום העבודה.
קפה וממתקים | אלנבי 107 תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: ניסים סבר, בן 77
ניסים ניצל בנס מפיגוע, והוא לא ישכח את זה לעולם. זה קרה באחד הימים הבודדים שהוא אחר לפתוח את חנות הקפה והממתקים שלו ברחוב אלנבי. מאתיים מטר ושלוש דקות איחור, זה מה שהציל את חייו. הוא בדיוק החנה את הרכב כשמטען החבלה התפוצץ ממש מחוץ לוטרינה שלו וכל סלסלות השוקולד שהכין לקראת החג התפזרו לאורך הרחוב. החנות ניזוקה קשה אבל הוא שיפץ והמשיך.
ניסים הגיע לישראל מטורקיה מתוך אהבת אמת למקום הזה. לפני שעלה הגיע לישראל בתור נער לקיבוץ גבעת ברנר, עשה כאן את הצבא וחזר לטורקיה כי הוריו לא רצו לעלות ובלית ברירה שרת גם בצבא הטורקי. ואז, אחרי שכבר היה לו עסק לציוד משרדי אלקטרוני החליט למכור הכל, לקחת את המשפחה ולהגיע. כשחיפש מה לעשות התברר לו שלכל החברות שייצג בטורקיה כבר יש נציגים בישראל אז קרובי משפחה ייעצו לו לפתוח מקום של אוכל – ״כי זה מה שהולך בישראל״. אבל בגלל שהוא לא יודע לבשל הוא החליט למכור קפה וממתקים.
אחרי חיפושים הוא מצא את הפינה הזו באלנבי שבעבר איכלסה חנות ציוד משרדי ישנה והחל לעבוד. ״הקליינטים לימדו אותי מה הולך והתחלתי לייבא דברים טובים ומיוחדים כי עלית יש גם במכולת. יש לקוחות קבועים, חלק הלכו לעולמם אבל חלקם עדיין מגיעים לקנות את הקפה שלהם או מתנה וסלסלה לחג״, הוא מספר. רחוב אלנבי ממה שהוא רואה דרך הוטרינה לא ממש השתנה לאורך השנים. ״אולי בלילה יש יותר תנועה – אבל ביום זה בדיוק אותו דבר״.
שען | בן יהודה 5
שנת הקמה: 1971
בעלים: הנרי הרשקוביץ (בן 90)
הנרי, דור שלישי במקצוע, גדל למשפחת שענים בבוקרשט ברומניה. אהרון יעקב, הסבא שלו, למד את המקצוע בגרמניה בסוף המאה ה-19 וכשחזר לרומניה הקים עסק למכירה ותיקון של שעוני קפיץ. אביו הפך גם הוא לשען והמקצוע עבר בירושה גם אליו. אבל זה לקח קצת זמן עד שהנרי הפך את האהבה לשעונים למקצוע.
לפני זה הוא הספיק להיות קצין בצבא הרומני וחבר בנבחרת הקליעה שלו והיה אמור לייצג את רומניה באולימפיאדה. אבל פוליטיקה, גזענות או סתם אנטישמיות גרמו לזה שהחליטו שהוא לא ייצא עם כולם. והוא, עם הגאווה שלו, החליט לעזוב הכל ולעלות לישראל. כאן קיבלו אותו בזרועות פתוחות, לא בכל יום עולה ספורטאי אולימפי מצטיין לישראל, והוא היה אחד מחברי המשלחת האולימפית למינכן 72.
מהאסון הגדול של הספורט הישראלי, טבח 11 הספורטאים שלנו באולימפיאדה ההיא הוא ניצל בנס וכשחזר לישראל השקיע בחנות הקטנה ברחוב בן יהודה בתל אביב. פעם זה היה מרכז העיר וכל מה שצריך היה זה להגיד ללקוחות ״מול קולנוע מוגרבי״, כדי שהם יידעו לאן להגיע. אבל מאז העיר השתנתה. הקולנוע כבר מזמן לא שם ומרכז העיר נדד למקום אחר. אבל הנרי עדיין שם, מחליף קפיצים, מסדר גלגלי שיניים ומקשיב לצלצול השעונים בחנות מדי שעה עגולה.
מסעדת זכריה ורינה | הכובשים 22, כרם התימנים, תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: רינה ויחיא זכריה (בן 78)
היא היתה אחת מהפנינים של כרם התימנים וקצת נשכחה בשנים האחרונות. המסעדה התימנית של זכריה ורינה הוקמה בשנת 1979 אחרי שזכריה, שכולם מכירים אותו בתור ״עיוני״, חרש את המטבחים של מסעדות הכרם בשנות ה-60. הוא עבד במטבחים השונים, למד את הסודות של כולם ואז כשהרגיש מוכן פתח את המסעדה הקטנה (4 שולחנות), שמגישים בה בעיקר מרקים, שמתבשלים לאט על פתיליות. יש מרק בשר, מרק זנב, מרק קורקבנים נפלא, מרק עדשים וגם מרק שעועית סמיך, עשיר ומלא טעמים. ולפעמים יש גם שיפודים.
פעם היא היתה תחנת חובה בכרם אבל בשנים האחרונות כבר אין כל כך הרבה סועדים וזכריה מגיע כל בוקר לבד לכמה שעות ואומר תודה לאלוהים על מה שיש. ״אני לא מחפש הרבה אנשים ומי שבא ברוך הבא״, הוא אומר. זכריה אוהב את הכרם למרות שכבר קשה לו לזהות את השכונה שבה גדל. ״יש הרבה צעירים, והרבה מקומות חדשים והכל נהיה יקר כל כך – מי היה מאמין שימכרו פה במיליונים, אבל זה המקום שלי ופה אני גם אמות״.
המורדים 
כל חנויות הבולים הן כאלה..