חורף חם בצמר רחל

צמר הרצליה

צמר רחל | סוקולוב 55, הרצליה
שנת הקמה: 1959
בעלים: רחל ( ״לא שואלים אישה בת כמה היא״) ובצלאל גלילי

בשנות ה-60 פעלו בישראל כמה בתי חרושת שייצרו צמר. אנשים היו קונים את הגלילים הצבעוניים, סורגים לבד – והתחום פרח. זו התקופה שרחל גלילי פתחה את החנות הקטנה שלה בהרצליה בעיקר כדי להיות עסוקה ולא לחשוב על אחיה שנפל שנה קודם. היא לא שיערה אז שזה הולך לתפוס.
רחל הפעילה את החנות לבד וגם לימדה את מי שרצה לדעת איך לעבוד עם המסרגות והלקוחות הגיעו. היו ימים שאפילו עמדו בתור מחוץ לחנות כדי לקבל עצה וטיפ טוב.
במשך השנים הצטרף גם בעלה בצלאל לעבודה אבל העומס רק הלך ופחת. מפעלי הצמר נסגרו והתברר שהרבה יותר זול לקנות סריג מוכן. גם קהל הלקוחות השתנה עם השנים והם נהיו יותר ״קשים״, כהגדרת רחל.
למרות הכל רחל ובצלאל המשיכו והחזיקו מעמד כדי לראות איך בשנים האחרונות מתחילה שוב פריחה בתחום – מה שמצריך לפעמים גם עזרה נוספת מהבת, שמגיעה לחנות לעבוד יחד איתם. בעיקר לקראת החורף. ובדיוק כמו פעם רחל שם, מדי יום, כדי לתת הדרכה, עצה ואפילו תוכנית כדי שהסוודר לנכד יהיה הכי יפה בעולם.

שומר הסף האחרון

מרכז הצמר | דרך יפו 107, חיפה
שנת הקמה משוערת: 1955
בעלים: אברהם ליכטהויז, בן 84

מה לאיש אצ"ל שישב בכלא הבריטי כשהיה בן 18 ולצמר? אם תשאלו את אברהם הוא ישמח להסביר שלחיים דרכים מוזרות שלא תמיד אפשר לצפות. את חנות הצמר הענקית, ששוכנת במרתף של מבנה עתיק שבסיסו הוא מימי הטורקים, הקימה בכלל אימו, זהבה הרטמן. כשלא יכלה עוד לעבוד עזב אברהם את מקצועו כמהנדס והגיע לעזור. ומאז – כבר יותר מ 30 שנה הוא שם. אבל ימי התהילה של הצמר והסריגה כבר עברו ואברהם בעיקר שומר על פיסת הנדל"ן היקרה מפני אלה שמנסים לפנות אותו כדי לבנות במקום בית מלון מפואר. "אני מחסל את הסחורה. הספיק לי, אבל אם הייתי עוזב כבר מזמן היו הורסים פה את המקום ובונים. אבל מה אני כבר יכול לעשות. לא אוכל להמשיך לעבוד עד גיל 100", הוא אומר בהשלמה".

"כאן חיינו, כאן אהבנו – לא מוכרים את זה בכסף"

צמר מתי | אבן גבירול 98 תל אביב
שנת הקמה: 1968
בעלים: יצחק (בן 82) ומתי (בת 77) רוסו

"מי בכלל צריך היום צמר? המבוגרות של תל אביב כבר הזדקנו והצעירות כבר לא לומדות בבית הספר לסרוג ולרקום – אז אנחנו נשארנו בלי עבודה", אומרת לי מתי כשאנחנו מתחילים לדבר. אבל למרות שכבר כמעט ואין לקוחות מסדרת מתי את כדורי הצמר כמו חיילים על המדפים, לפי גוונים, בתקווה שאולי יום אחד גם להם יימצא שימוש. אצלה זה בכלל עובר במשפחה. לאביה הייתה בראשית ימיה של תל אביב חנות צמר באלנבי. אז עוד היו מגיעים אליו מכל הקיבוצים כדי שירקום להם על החולצות הרוסיות.

גם יצחק סוחב על הגב שק של סיפורים. הוא נולד בירושלים, שרת בצבא הבריטי ואיבד את אחותו בפיצוץ מלון המלך דוד. אחרי שהתחתנו שיכנעה אותו מתי לפתוח את החנות. אז עוד לא בנו את בניין העיריה שניצב בגאון מולם ועיקר העסקים ברחוב היו של בעלי מלאכה זעירים: וילונות, רפדים ומתקני מכשירי רדיו. כולם נעלמו מזמן והם עדיין שם, כמו שריד אחרון למה שרחוב אבן גבירול היה פעם. ממשיכים להחזיק מעמד, כמעט בהחבא ומספקים עצה טובה וטיפים למי שבכל זאת נכנס. וזה לא קל לשרוד – במיוחד כאשר מדי יום מציעים להם המון כסף כדי לעזוב ולהשכיר את המקום. אבל לכל מי שחושב שיצליח לפנות אותם הם אומרים: "כאן חיינו, כאן אהבנו, כאן התבגרנו – לא מוכרים את זה בכסף".

***כמה חודשים אחרי שביקרתי ב"צמר מתי" החנות נסגרה.