בורקס חיים משכונת שפירא

חיים בורקס | מסילת ישרים 87 תל אביב
שנת הקמה: 1947
בעלים: חיים סוסתיאל (בן 77)

חיים גדל בשכונת שפירא ועבר איתה את כל הגילגולים השונים. הוא היה מתרוצץ כילד ברחובות כשהבוכרים נתנו את הטון וכולם היו כמו משפחה אחת גדולה, אבל הוא כבר הספיק לראות את רובם עוזבים ואת האוכלוסייה מתחלפת כמה פעמים. בשנים האחרונות חווה השכונה תחייה מחודשת כשצעירים תל אביביים הפכו אותה לבית אחרי שמצאו בה נדל״ן זול יחסית למרות הקרבה למרכז העיר. את הבורקס במרכז השכונה פתח בכלל אביו יעקב שעלה מיוון ובהתחלה אפה פיתות ולחם. חיים הצטרף ב 1958 ומהר מאוד החליט להוסיף עוד כמה דברים לתפריט. את הסוד לבורקס המושלם הוא למד מסבתא שלו אבל הספיק לשרוף כמה תנורים עד שהגיע לנוסחה המנצחת.
מספרים שפעם, עוד לפני שלכל משפחה היה תנור בבית, היה משתרך לפני החנות בכל יום חמישי תור ארוך של נשים מהשכונה שהביאו לחיים את סירי החמין שלהן עטופים במגבת. חיים היה אופה למענן את התבשיל בתנור הגדול שלו למשך הלילה, והטעם של אותם סירי חמין הפך לאגדה.
השכונה השתנתה מאז, המשפחתיות אבדה אבל חיים, כל עוד הוא יכול, מגיע בוקר בוקר אל המאפיה. הוא מתחיל מוקדם, מכין את הבצק ואז מגלגל את הבורקסים והעוגיות ובונה על זה שהריח הנפלא כבר ימשוך את הלקוחות.

השען ששרד את מינכן 72

שען | בן יהודה 5
שנת הקמה: 1971
בעלים: הנרי הרשקוביץ (בן 90)

הנרי, דור שלישי במקצוע, גדל למשפחת שענים בבוקרשט ברומניה. אהרון יעקב, הסבא שלו, למד את המקצוע בגרמניה בסוף המאה ה-19 וכשחזר לרומניה הקים עסק למכירה ותיקון של שעוני קפיץ. אביו הפך גם הוא לשען והמקצוע עבר בירושה גם אליו. אבל זה לקח קצת זמן עד שהנרי הפך את האהבה לשעונים למקצוע.
לפני זה הוא הספיק להיות קצין בצבא הרומני וחבר בנבחרת הקליעה שלו והיה אמור לייצג את רומניה באולימפיאדה. אבל פוליטיקה, גזענות או סתם אנטישמיות גרמו לזה שהחליטו שהוא לא ייצא עם כולם. והוא, עם הגאווה שלו, החליט לעזוב הכל ולעלות לישראל. כאן קיבלו אותו בזרועות פתוחות, לא בכל יום עולה ספורטאי אולימפי מצטיין לישראל, והוא היה אחד מחברי המשלחת האולימפית למינכן 72.
מהאסון הגדול של הספורט הישראלי, טבח 11 הספורטאים שלנו באולימפיאדה ההיא הוא ניצל בנס וכשחזר לישראל השקיע בחנות הקטנה ברחוב בן יהודה בתל אביב. פעם זה היה מרכז העיר וכל מה שצריך היה זה להגיד ללקוחות ״מול קולנוע מוגרבי״, כדי שהם יידעו לאן להגיע. אבל מאז העיר השתנתה. הקולנוע כבר מזמן לא שם ומרכז העיר נדד למקום אחר. אבל הנרי עדיין שם, מחליף קפיצים, מסדר גלגלי שיניים ומקשיב לצלצול השעונים בחנות מדי שעה עגולה.

3 דקות איחור

קפה וממתקים | אלנבי 107 תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: ניסים סבר, בן 77

ניסים ניצל בנס מפיגוע, והוא לא ישכח את זה לעולם. זה קרה באחד הימים הבודדים שהוא אחר לפתוח את חנות הקפה והממתקים שלו ברחוב אלנבי. מאתיים מטר ושלוש דקות איחור, זה מה שהציל את חייו. הוא בדיוק החנה את הרכב כשמטען החבלה התפוצץ ממש מחוץ לוטרינה שלו וכל סלסלות השוקולד שהכין לקראת החג התפזרו לאורך הרחוב. החנות ניזוקה קשה אבל הוא שיפץ והמשיך.
ניסים הגיע לישראל מטורקיה מתוך אהבת אמת למקום הזה. לפני שעלה הגיע לישראל בתור נער לקיבוץ גבעת ברנר, עשה כאן את הצבא וחזר לטורקיה כי הוריו לא רצו לעלות ובלית ברירה שרת גם בצבא הטורקי. ואז, אחרי שכבר היה לו עסק לציוד משרדי אלקטרוני החליט למכור הכל, לקחת את המשפחה ולהגיע. כשחיפש מה לעשות התברר לו שלכל החברות שייצג בטורקיה כבר יש נציגים בישראל אז קרובי משפחה ייעצו לו לפתוח מקום של אוכל – ״כי זה מה שהולך בישראל״. אבל בגלל שהוא לא יודע לבשל הוא החליט למכור קפה וממתקים.
אחרי חיפושים הוא מצא את הפינה הזו באלנבי שבעבר איכלסה חנות ציוד משרדי ישנה והחל לעבוד. ״הקליינטים לימדו אותי מה הולך והתחלתי לייבא דברים טובים ומיוחדים כי עלית יש גם במכולת. יש לקוחות קבועים, חלק הלכו לעולמם אבל חלקם עדיין מגיעים לקנות את הקפה שלהם או מתנה וסלסלה לחג״, הוא מספר. רחוב אלנבי ממה שהוא רואה דרך הוטרינה לא ממש השתנה לאורך השנים. ״אולי בלילה יש יותר תנועה – אבל ביום זה בדיוק אותו דבר״.

 

להריח את העבר

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%97%d7%aa-%d7%90%d7%9c-%d7%a7%d7%90%d7%9e%d7%9c

בית מרקחת אלקאמל | יפת 65, יפו
שנת הקמה: 1924
בעלים: יוסף ג׳דאי (בן 39)

כשנכנסים לבית המרקחת אלקאמל שהקים ב-1924 יוסף גדאי אפשר להריח את הזמן ולא רק להרגיש אותו נוכח. ריח של תכשירי בית מרקחת, קרמים ותרופות שעדיין ממלאים את אותם ארונות ירוקים שבנה נגר יפואי שכבר מזמן הלך לעולמו. יוסף קאמל ג׳דאי עזב את יפו בתחילת המאה שעברה כדי ללמוד רוקחות באיסטנבול וכשחזר פתח את בית המרקחת שלו. לא מעט חיילים בריטים בימי המנדט היו בין הלקוחות הקבועים וכמו תושבי יפו גם הם היו פותחים את דלת הזכוכית הכבדה, נכנסים וממלאים את הריאות באוויר הקריר ובריח ה״נקי״ ונמלטים לכמה דקות מהחום והאבק שבחוץ. את פניהם היה מקבל יוסף הסבא בחיוך ועם ידע שרכש לאחר הרבה שנות לימודים.
ברבות הימים סיים גם בנו את לימודי הרוקחות בביירות ב-1950 וגם הוא חזר ליפו אל בית המרקחת עד שנפטר ב-2014. הנכד, יוסף, שקרוי על שם הסבא, לא נמלט מהייעוד של בני המשפחה ויצא לליברפול ללמוד רוקחות. כשסיים חזר לארץ כדי להמשיך את השושלת ולדאוג שבית המרקחת הוותיק ימשיך להיות מוסד יפואי, אבן דרך על רחוב יפת. יוסף נותן כבוד לעבר ושומר על המקום בדיוק כמו שהיה. אחד הדברים שהוא מצטער עליהם זה שלא הספיק להכיר את סבו שהקים את שושלת הרוקחים המפוארת והלך לעולמו לפני שנולד. אבל מדי פעם הוא מרים עיניים לתמונה של הסבא שמשקיפה על מה שבנה ומקווה שהוא גאה בו.

אריחים מצויירים בעבודת יד

מרצפות גלוסקא-2

מרצפות גלוסקא | הרצל 130 תל אביב
שנת הקמה: 1922
מקים ומייסד: יעקב גלוסקא
דור שני: אבנר גלוסקא, בן 78
דור שלישי: עדי גלוסקא

הדרישה למרצפות המצויירות שמילאו את בתי תל אביב בתחילת המאה הקודמת עולה מדי שנה. אבל מאיפה הן הגיעו ואיפה משיגים אותן בכלל? בקצה רחוב הרצל קיים עד היום, כבר 94 שנים המפעל הקטן של משפחת גלוסקא שמייצר את המרצפות שאין אחת שדומה לשניה מאחר והן נעשות בעבודת יד, מרצפת אחרי מרצפת. את הטכניקה – שבלונה לתוכה מוזגים את הצבעים באופן ידני, הביאו איתם בסוף המאה ה 18 הטמפלרים שהקימו מפעל קטן באזור מתחם התחנה של היום. בעקבותם צצו עוד כמה מפעלים לייצור אריחי הצמנט בהם המפעל של האחים שלוש בנווה צדק שבין עובדיו הראשונים היה גם יעקב גלוסקא. אחרי שנתיים נמאס לו והוא החליט לעזוב ולהקים עסק משלו. הדעות באיזה שנה אזר יעקב אומץ ויצא לדרך עצמאית חלוקות, אבל מסמך ישן שהתגלה לא מזמן מספק כנראה את ההוכחה הסופית – המפעל של משפחת גלוסקא הוקם ב-1922. את המפעל הקטן הקים גלוסקא ביפו עם שותף ערבי ועם פרוץ מלחמת השחרור נאלץ להעבירו לרחוב הרצל 130, שם הוא ממשיך ופועל עד היום.
אבנר גלוסקא, בן 78, עבד בתור ילד עם אביו ובאופן טבעי המשיך את מפעל החיים שלו. היום שותף גם הדור השלישי – עדי גלוסקא שמנסה לשמור על צביונו ההסטורי של העסק. ״כלום לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר ושיטת העבודה היא בדיוק כמו פעם, עושים מרצפת מרצפת ביד. גם אני ממשיך להגיע ב 6 בבוקר למפעל ולעשות את הבלטות – ככה כבר 58 שנים״, מספר אבנר. בגלל שיטת העבודה כל פועל במפעל הקטן מסוגל לייצר עד 3 מטר מרובע של מרצפות ביום. כך שמי שמתכנן לרצף את כל הבית במרצפות מצויירות – כדאי שיזמין מספיק זמן מראש.

***
אל מרצפות גלוסקא הגעתי דרך הסיור של מיטל כץ: בעקבות המקצועות הנעלמים מהעולם – סיור חוויתי
שמתחקה אחר בעלי מלאכה שהם דור הולך ונעלם.

הספר של טריפונס

 

201620160204מספרה חיים יונה הנביא-11

מספרה חיים | יונה הנביא 42 תל אביב
שנת הקמה: 1969
בעלים: חיים סנדרוסי, בן 80

״אני הייתי הספר של טריפונס״, הוא אומר בגאווה ומצביע על התמונה בשחור לבן שבה רואים אותו מסדר לזמר הקפריסאי האגדי את הבלורית. חיים סנדרוסי, כבר בן 80 אבל הוא עדיין עובד במספרה הקטנה ברחוב יונה הנביא בתל אביב שנשארה בדיוק כמו שפתח אותה ב 1969. חלק מהתפאורה נמצאת שם עוד לפניו – כמו אריחי הרצפה המצויירים מ 1936 – השנה בה נבנה הבניין שבחזיתו הוא עובד. כשמדברים עם חיים על הימים ההם הוא בעיקר נזכר בתור הזהב של המוזיקה היוונית – בסוף שנות ה 60 ותחילת שנות ה70 כשאריס סאן וטריפונס שיגעו את צעירי העיר והרקידו אותם במועדונים ״קפה אתונה״ ו״אריאנה״.  חיים, שעלה לארץ ב 1962 ממרוקו עבד קצת במספרות בעיר ואז מצא את המקום בסמוך לרחוב אלנבי והחליט לעשות את הצעד ולפתוח מקום משלו. ואז הגיע אליו טריפונס. ״הוא הסתפר אצלי 20 שנה ואני המצאתי לו את התספורת שאיתה הוא הסתובב״, הוא אומר.201620160204מספרה חיים יונה הנביא-15

אחרי טריפונס הגיעו זמרים ושחקנים וחיים העסיק 3 ספרים שכירים כדי לעמוד בעומס אבל הימים ההם חלפו ועכשיו הוא לבד, מנסה לכסות את ההוצאות. ״עכשיו אין כבר עבודה אבל האמת שגם לי כבר אין כוח וזה מספיק לי. אני חי ממה שיש. לא אכפת לי לא להרוויח העיקר לכסות את ההוצאות כדי שאוכל להמשיך ולבוא״.

מה זה בכלל לחצן?

20151022המורדים לחצן שכונת שפירא-9

רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70

גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו נתנו לו לנסות, בכל פעם קצת. ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2  מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.

לפחות הפנקסים נשארו להם

20151015המורדים דפוס מולכו פלורנטין-4

דפוס מולכו | החלוצים 40, תל אביב
שנת הקמה: 1950
בעלים (מימין לשמאל): שמואל ונטורה (76), נחמן דמב (75)

באחת הסמטאות של פלורנטין מסתתר לו בית הדפוס הקטן של שני הגיסים שמואל ונטורה ונחמן דמב. פעם היה מוצף בעבודה אבל עם השנים העבודה הלכה והתמעטה. ״את בית הדפוס הקים אבא של אישתי יעקב מולכו. התחתנתי עם הבת שלו וגיסי התחתן עם הבת השנייה והוא הציע שבמקום לעבוד אצל אחרים נבוא לעבוד איתו. זה היה ב 1967, היתה אז הרבה מאוד עבודה והוא היה צריך עזרה, אז הצטרפנו. מאז אנחנו פה״, אומר דמב.
פנקסים, חוברות, הזמנות חתונה, כרטיסי ביקור, כרזות, פרסומות, מעטפות – הכל עשו בבית הדפוס אבל העולם התקדם ולאט לאט החליפו המכונות הדיגטליות את מכונות הדפוס הישנות. בהתחלה הפסיקו להזמין מהם פרסומות, אח״כ כרזות. לא הרבה אחרי גם את החוברות עברו לעשות במקום אחר והזמנות החתונה גם הן הפכו מעוצבות והלקוחות נעלמו. עם הופעת הסלולרים החכמים גם כרטיסי ביקור הפסיקו להזמין ואפילו את המעטפות לקחו להם כשבדואר החלו למכור מעטפות עם הבול כבר עליהן. ״אנחנו לא יכולים להתחרות ואני מבין את זה. אלו החיים. אנחנו עולם הולך ונעלם. אנשים נכנסים לאינטרנט, מדפיסים לעצמם והכל זול ומהיר. נשאר לנו רק פנקסי החשבוניות, קבלות ותעודות משלוח ועל זה אנחנו חיים. לא מרוויחים הרבה אבל לפחות יש קצת עבודה. קמים בבוקר ויש לאן לבוא. גם זה משהו״.

זיכרון מרחוב שינקין של פעם

המורדים שינקין

אבי לוי פירות וירקות | שינקין 55, תל אביב
בעלים: אבי לוי, בן 64
שנת הקמה: שנות ה־60 (לא ידוע תאריך מדויק). אבי לוי רכש את המקום ב־1974

אבי לוי מחנות הפירות והירקות חי את רחוב שינקין בכל רגע ורגע. כל מבנה מזכיר לו חנויות ואנשים שכבר אינם. "פה היתה מסעדה רומנית אדירה, ושם ממול היה אמיל הדקורטור. כאן ליד היתה חנות של חברת עלית, ולידה היתה חנות שמכרה רק ביצים של כץ, עליו השלום", הוא נזכר בגעגוע. שינקין, שעלה לגדולה כאחד הרחובות השווים של תל אביב בשנות ה־80 וה־90, איבד קצת מזוהרו, אבל אבי עדיין אוהב את המקום וזוכר את המפנה שעבר הרחוב. "בהתחלה היו פה רק חרדים, אבל לאט לאט הגיעו הצעירים עם כל הבלאגן שלהם והחרדים ברחו". את החנות הוא קנה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהשתחרר וחיפש מה לעשות, והוא זוכר כמעט כל מי ששכר דירה בבניין. החנות אמנם שופצה מעט מאז, אבל הרצפה היא מקורית ולאבי אין כל כוונה להחליף אותה.

 

שלושת הלורדים

אופנת לורד דרך יפו

אופנת לורד | דרך יפו 34 תל אביב
שנת הקמה: 1956 (במיקום הנוכחי מ 1965)
בעלים: האחים (מימין) ויקטור (81), ויקטוריה (83) והרצל (64) דניאל

58 שנים שבאופנת לורד מתמחים ועושים רק דבר אחד: חולצות גברים. אין מכנסיים, אין אפודות או מעילים ואין הלבשה תחתונה. רק חולצות מכופתרות מכל הסוגים, הצבעים והגזרות. במיקום אסטרטגי על דרך יפו בתל אביב נמצאת החנות שמזכירה בתי כלבו ישנים ממקומות רחוקים. כשנכנסים אפשר לבחור לגשת לויקטוריה, ויקטור או הרצל – שלושת האחים הנאמנים שנותרו מהאימפריה של משפחת דניאל. 6 אחים היו בעסק לפני שהם התפצלו.
זה התחיל במפעל ברחוב הרצל שהעסיק כ 50 עובדים וייצר חולצות גברים ששמען יצא למרחוק. לפני 12 שנים נסגר המפעל והיום הכל מיובא מאיטליה וטורקיה. על סין הם לא מוכנים לשמוע ועדיין המחירים באופנת לורד מפתיעים. ״אנחנו הרבה יותר זולים אבל רק מי שמכיר אותנו יודע. עם השנים זה נהיה קשה אבל אנחנו שורדים וכל עוד אנחנו לא מפסידים – נמשיך״, אומר הרצל.
את חלון הראווה הייחודי של החנות הוא מעצב בעצמו – עשרות חולצות מקופלות תלויות בזוויות שונות זו לצד זו ויוצרות עושר מהפנט. זה אולי לא לפי כללי העיצוב המודרני אבל הרצל אוהב את זה ככה, וככה זה גם יישאר.

בגדים של "אתא"

גרינברג הלבשה

גרינברג הלבשה | דרך השלום 101, תל אביב (כיכר שביט, גבעתיים)
שנת הקמה: 1954
בעלים: יששכר גרינברג, בן 70

על גבול גבעתיים תל אביב יש חנות בגדים קטנה שעדיין מחזיקה בגדים של "אתא". זו היתה ההתמחות של לוי יצחק גרינברג, שהקים את החנות ואליו הצטרף הבן יששכר אחרי שסיים את השירות הצבאי. חולצות עבודה כחולות, הלבשה תחתונה ובגדי חאקי – אם זה "אתא" – היה אפשר למצוא את זה אצל גרינברג ועל המדפים הישנים נותרו דוגמאות אחרונות, כמו במוזיאון, ממיטב התוצרת של המפעל הישראלי, שסגר את שעריו. אבל עכשיו צריך הרבה התמדה כדי לשכנע את יששכר למכור. קשה לו להיפרד. זו אולי הסיבה שהוא לא שינה כלום והשולחן, המגרות והמדפים נותרו כמו שהיו, בפורמייקה בהירה – עדות לחיים בתל אביב של שנות החמישים. 
יששכר מתפרנס מהלקוחות הוותיקים שעדיין מגיעים אבל לא צופה לזה עתיד רחוק. "שופינג הפך היום לתחביב. אנשים הולכים לקניון, שם יש להם מבחר של עשרות חנויות, הם קונים בגדים, אוכלים גלידה עם הילדים ורואים בזה בילוי. זה לא מה שהיה פעם. אלי צריך לבוא במיוחד, לחפש חניה והמבחר קטן. אין לי יכולת או דרך ואני גם לא רוצה להתחרות בחנויות בקניון", הוא אומר וצופה שלא ישארו עוד חנויות כמו שלו. "נשארתי מהבודדים וזה הולך ונחלש אבל אני אוהב את החנות ובגלל שאני לא באמת מתחרה בהם גם אין לי צורך לשנות כלום וככה היא תישאר כל עוד אני כאן".

גרינברג הלבשה2

נלחם כמו נמר

נמר מברשות

נמר מברשות | דרך יפו 39, תל אביב
שנת הקמה: 1958
בעלים: אברהם כהן, בן 62 

שהיה ילד עזר אברהם לאביו יוסף ולסבו ישראל ליצור את המברשות כמו שרק הם יודעים ובשנת 1958 הם החליטו לעשות את הצעד ופתחו באחת הדרכים הסואנות של תל אביב את החנות ובית המלאכה הקטן למברשות. כמו פעם אברהם עדיין שם ועדיין מייצר מברשות ייחודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חומרי הגלם שלו הם שיער ונוצות של בעלי חיים, קש, סיבים צמחיים וניילון.
אברהם נאחז בציפורניים כדי לשרוד מול הייצור הזול מסין ומתוסכל מזה שאנשים מוכנים לשלם ברשתות הגדולות הרבה יותר על מוצר הרבה פחות טוב בעוד שאצלו אפשר להשיג מברשות מעולות, שנוצרו מכל הלב בשיטות של פעם ובמחיר זול יותר. 
את המברשות הוא ממציא לבד ומשקיע בזה הרבה זמן ומחשבה. יש מברשות לריפודי ספות, מברשת להסרת קורי עכביש ומברשת עם ידית טלסקופית לניקוי התקרה. אבל הלהיט אצל אברהם היא המברשת שמנקה את מסילות התריסים. המצאה נוספת שהוא גאה בה היא המברשת  לניקוי מקלדת המחשב. "ככה זה, צריך להתאים את עצמך למציאות", הוא אומר. 

שאנז אליזה פינת נחלת בנימין


ofnat paris

אופנת פריז | נחלת בנימין 46 תל אביב
שנת הקמה: 1972
בעלים: אלי ביתן

אוליבר – זו ההצגה האחרונה שאלי ביתן תפר לה את התלבושות כשעלתה בבית ליסין בסוף שנת 2008. במשך שנים היו מגיעים אליו מהאופרה הישראלית, תיאטרון הבימה והקאמרי והוא היה תופר להם את הבגדים להצגות שרצו אחר כך על הבמות בכל הארץ. זו בסך הכל חנות קטנה שנפתחת לעוד חדרון ושם היה מתרחש הקסם של גלילי בד שהיו הופכים תחת ידיו לחליפות ובגדים, כמו שלמד לעשות בפריז. בלקוח אחד הוא מתגאה במיוחד – המליארדר האמריקני שלדון אדלסון שהיה מגיע אליו כשהיה צריך ג'קט או חליפה חדשה ואפילו הציע לו לבוא איתו לארה"ב ולעזור לו לפתוח שם מקום משלו. אבל אלי בן אדם צנוע ואחרי התלבטות עם אישתו סוניה ז"ל העדיפו השניים את החנות הקטנה בנחלת בנימין עם מדפי העץ הישנים, והרצפה המצויירת. "מה יש לי לחפש בארה"ב? אני אוהב את המקום שלי", הוא אומר כשהוא נזכר. 

לפני שלוש שנים, 37 שנים אחרי שפתח את החנות, אלי חלה והפסיק לתפור. הוא עדיין מגיע לכמה שעות מדי יום, מוכר מדי פעם איזה חולצה או חגורה ללקוח מזדמן ומתגעגע לימים שאופנת פריז היתה אחת מחנויות האופנה המובילות של תל אביב.

ofnat paris-2

חייט של פעם

chayat elyahu

חייט | נחלת בנימין 29 (קומה שנייה) תל אביב
שנת הקמה: סוף שנות ה-60 (לא זוכר שנה מדוייקת)
בעלים: אליהו חודר (בן 75)

כדי להגיע לאליהו צריך להתאמץ. מיד אחרי שמסתיים מדרחוב נחלת בנימין יש בניין ישן שהמסעדות והברים שבחזיתו מתחלפים מדי כמה שנים. שלט קטן בכתב יד בחזית מפנה לחצר ולמדרגות שמובילות לקומה שנייה שנראית במבט ראשון נטושה. אבל מי שמתאמץ ובכל זאת מטפס מגלה שם בחדר קטן שלא השתנה כבר יותר מ 40 שנה את אליהו ליד מכונת התפירה הוותיקה שהוא מסרב להחליף. גוזר ותופר ביד אומן כמו שרק פעם ידעו לעשות. "היום החליפות זה הכל הדבקה של בד על בד, עבודה גרועה. אני תופר את הג'קטים בעבודת יד עם תפרים נסתרים כמו שצריך לעשות. פעם הייתי עובד על 10 בלילה כל יום כדי לעמוד בקצב",  הוא אומר ומבין שהימים האלה כבר לא יחזרו. העולם השתנה והיום אף אחד כמעט לא צריך חליפה תפורה ביד ואליהו עושה בעיקר תיקונים שגם בהם הוא משקיע – כאילו היו הדבר החשוב ביותר בעולם.

הקפה הלך, השם נשאר

מעדני לארו

מעדני לארו | אלנבי 37 תל אביב
שנת הקמה: תחילת שנות ה-30
בעלים נוכחיים: יעקב (64) ופרידה (55) שאלתיאל – בעלי החנות משנת 1979

 מעדני לארו הוקמה יחד עם רחוב אלנבי ומאז שנות ה-30 החליפה בעלים שלוש פעמים. אך למרות התחלופות לא הרבה השתנה כאן במשך השנים. על הבניין ניכרים פגעי הזמן אבל אם מתאמצים אפשר בקלות לדמיין את הימים הראשונים, כשהטיח בהק בלובן, העצים היו קטנים והרחוב הראשי של העיר הצעירה שימש תפאורה אידיאלית לחנות המעדנים, האלכוהול והקפה החדשה ששימחה את תושבי תל אביב. יעקב ופרידה הגיעו אל החנות בעקבות המהפכה באיראן. ב-1979 עזבו בני הזוג בחופזה, הגיעו לתל אביב וחיפשו עסק שיפרנס אותם. כשראו את חנות המשקאות העתיקה – מיד היה להם ברור שזה מה שהם רוצים. מתוך אהבה למקום – הכל נשאר אותו דבר. מדפי העץ עליהם נחים אלפי בקבוקי האלכוהול מכל הסוגים – עדיין שם; מכונת הקפה שגילה כגיל החנות, לא זזה ממקומה שמאחורי הדלפק למרות שכבר לא נעשה בה שימוש ואפילו את הסולם הישן מעץ, שהשקעים שנוצרו במקום שבו דורכים מלמדים על השנים שהוא נושא בעול – גם אותו מסרב יעקב לזרוק.
בשנים האחרונות זוכה החנות לתחייה מחודשת עם אלפי הצעירים שהתמקמו באזור. במקום בקבוקי כרמל מזרחי 777 ושטוק 84 שהיו הלהיט בשנות ה 70 וה 80 שולטים עכשיו משקאות תוצרת חוץ וגם העראק מתברר חזר לאופנה ונמכר יפה.

מגירות מלאות באותיות

דפוס אשר | נווה שאנן 51, תל אביב
שנת הקמה: 1953
בעלים: אשר פואד (בן 77)

בית הדפוס הקטן של אשר שוכן בקצה התחנה המרכזית הישנה ונמצא שם עוד מהימים שכל החנויות היו של בעלי מלאכה לנעליים. הרבה השתנה מאז בתחנה הישנה.  די קשה לשמוע שם היום עברית, ובליל השפות, הריחות והטעמים הם כמו מסע בארץ זרה. אשר, שצופה ברחובות התחנה משתנים לנגד עיניו, אינו אוהב את את מה שקורה אבל הוא כבר מבוגר מכדי לעזוב, ובבית אין לו כוונה להישאר. הוא אוהב את האותיות וריח הדפוס מהמכונות הישנות. קשה להאמין אבל כבר בגיל 13 היה לאשר בית דפוס קטן משלו בבגדד והוא היה מוציא לאור שבועון עם תמונות של הכוכבות העיראקיות של אותה תקופה.

כשהגיע לישראל בגיל 17 התגייס לצבא אבל מיד עם שחרורו קנה מכונת דפוס גרמנית ופתח את המקום ששורד עד היום. אשר אוהב בעיקר את השיטות הישנות שבהן צריך לסדר את אותיות הברזל אחת ליד השניה והמגירות שלו מלאות בפונטים מסוגים וגדלים שונים. על הקירות עוד תלוי פוסטר דהוי של סטרסקי והאצ' מהימים של"מעריב לנוער" היה מצורף בכל שבוע פוסטר של הכוכבים העכשוויים. אבל כמו שזמנו של הצמד האמריקאי כבר מזמן עבר, גם שיטת סידור האותיות כבר חלפה מהעולם ועבודה כמעט ואין. לאשר זה לא משנה – תנו לו לקום בבוקר ולבלות את היום לצד המכונות הוותיקות והאותיות שהוא אוהב – והוא מאושר. "יותר מזה אני לא צריך", הוא אומר.

הרפד מסיביר

מרפדיה | אחד העם, תל אביב
שנת הקמה: 1957
בעלים: משה בורטמן (בן למעלה מ-80)

כשהיה ילד נשלח משה מפולין לסיביר. בן 15 וחצי הוא היה כשגילה את המקצוע שליווה אותו כל חייו. בסיביר הוא התחבר עם רפד ואצלו למד לעבוד. שנים אחרי זה כשעלה לישראל הגיע לרחוב הרצל בתל אביב וכמובן השתלב מיד בעבודה. מלחמת העצמאות קטעה רק לכמה חודשים את העבודה אבל שינתה את מסלול חייו. אחריה הוא כבר פתח עסק עצמאי ומאז הוא שם, בחזית הבניין ברחוב אחד העם סמוך לרחוב שינקין.

אם פעם מקצוע הרפד היה קשה והיה צורך להדק ולחזק קפיצים – היום זה כבר הרבה יותר פשוט. הכורסאות המודרניות כבר עשויות בעיקר מספוגים והעבודה של משה הפכה קלה כך שאפשר לעשות אותה גם בגילו. אבל מה שמאיים על משה הוא לא היכולת לעבוד אלא תנופת הפיתוח שעוברת על תל אביב ולא פסחה גם על הבניין בו הוא עובד כבר עשרות שנים. היורשים החליטו להרוס ולבנות והוא נאלץ לוותר. לפתוח במקום אחר כבר אין לו כוח.

סוד המרציפן מפלורנטין

קונדיטוריה אלברט | מטלון 36 תל אביב
שנת הקמה: 1935 (במיקום הנוכחי מ-1961)
בעלים: יהודה יעקב (בן 78)

את סודות הכנת המרציפן למד אלברט ביוון – שם היתה לו קונדיטוריה משגשגת. כשהגיע לתל אביב בראשית ימיה, פתח אלברט את הקונדיטוריה שעד היום משמשת מקום עליה לרגל לכל חובבי המאפים המיוחדים והביתיים.

את המתכונים ל"שלושת הגדולים" – המרציפן המענג, עוגיות השקדים המדהימות והנשיקות שפריכות מבחוץ ורכות מבפנים – העביר אלברט לבנו יעקב, שבחמישים השנים האחרונות ממשיך את המסורת בבית המאפה שלא השתנה במאום. לא חסרים אנשים ששואלים את יעקב למה הוא לא מחדש ומשפץ אבל הוא מעדיף דווקא את אלה שנכנסים, נשאבים אל העבר ומתחננים שלא יגע בכלום. "ובכל מקרה – לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד שאפרוש ואין לי טעם להשקיע", הוא אומר.

"כאן חיינו, כאן אהבנו – לא מוכרים את זה בכסף"

צמר מתי | אבן גבירול 98 תל אביב
שנת הקמה: 1968
בעלים: יצחק (בן 82) ומתי (בת 77) רוסו

"מי בכלל צריך היום צמר? המבוגרות של תל אביב כבר הזדקנו והצעירות כבר לא לומדות בבית הספר לסרוג ולרקום – אז אנחנו נשארנו בלי עבודה", אומרת לי מתי כשאנחנו מתחילים לדבר. אבל למרות שכבר כמעט ואין לקוחות מסדרת מתי את כדורי הצמר כמו חיילים על המדפים, לפי גוונים, בתקווה שאולי יום אחד גם להם יימצא שימוש. אצלה זה בכלל עובר במשפחה. לאביה הייתה בראשית ימיה של תל אביב חנות צמר באלנבי. אז עוד היו מגיעים אליו מכל הקיבוצים כדי שירקום להם על החולצות הרוסיות.

גם יצחק סוחב על הגב שק של סיפורים. הוא נולד בירושלים, שרת בצבא הבריטי ואיבד את אחותו בפיצוץ מלון המלך דוד. אחרי שהתחתנו שיכנעה אותו מתי לפתוח את החנות. אז עוד לא בנו את בניין העיריה שניצב בגאון מולם ועיקר העסקים ברחוב היו של בעלי מלאכה זעירים: וילונות, רפדים ומתקני מכשירי רדיו. כולם נעלמו מזמן והם עדיין שם, כמו שריד אחרון למה שרחוב אבן גבירול היה פעם. ממשיכים להחזיק מעמד, כמעט בהחבא ומספקים עצה טובה וטיפים למי שבכל זאת נכנס. וזה לא קל לשרוד – במיוחד כאשר מדי יום מציעים להם המון כסף כדי לעזוב ולהשכיר את המקום. אבל לכל מי שחושב שיצליח לפנות אותם הם אומרים: "כאן חיינו, כאן אהבנו, כאן התבגרנו – לא מוכרים את זה בכסף".

***כמה חודשים אחרי שביקרתי ב"צמר מתי" החנות נסגרה.

סופה של חנות הפיצוחים הוותיקה

פיצוחי ג'רסי | ידידיה פרנקל 32, תל אביב
שנת הקמה: 1942
בעלים: מימין – יעקב (בן 80) ודוד (בן 72)

בוטנים  וגרעיני חמניה – זה מה שהולך בפיצוחיה של האחים ג'רסי בפלורנטין. דוד ויעקב גדלו בשכונה ומאז שהם ילדים הם עובדים בחנות שהקים אביהם. כל הזמן ביחד, מתואמים בהבנה עיוורת ודואגים להרים אחד את השני כשהחיים מציבים את האתגרים שלהם. ועכשיו, 69 שנים אחרי שנוסדה החנות, וכשהם מזמן עברו את גיל 70, הם ניצבים בפני האתגר הגדול ביותר. הצעירים שממלאים את השכונה מסתפקים בקניה של סיגריה בודדת מדי פעם ואולי עוד 50 גרם פיצוחים – ומצד שני כרישי הנדל"ן זוממים על הנכס ומציעים סכום נאה אם יעזבו.  והם בתווך מתקשים להתפרנס אבל גם מתקשים לוותר על מפעל חייהם.  אבל ההחלטה כנראה נפלה ובמקום החנות הקטנה שריח הפיצוחים שהם קולים בה באמנות נישא למרחוק – תקום בעתיד עוד מסעדה מעוצבת או בר שימכור בירות במחיר מופקע.

געגועים לשכונת התקווה של פעם

בדים, מגבות ומצעים | האצ"ל 40, שכונת התקווה, תל אביב
שנת הקמה: 1955
בעלים: אברהם חקק, בן 81

כבר 56 שנים שאברהם מגיע בכל בוקר לחנות הבדים שלו במרכז שכונת התקווה. למרות שבשנים האחרונות בתו אביבה מנהלת את העסק הוא לא מוותר על הפינה הקטנה שלו בחנות הצפופה. את העבודה למד מאביו בעיראק – שם היתה להם חנות בדים גדולה וכשעלה לארץ המשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב – מסחר בבדים. במשך השנים צפה אברהם בשכונת התקווה משתנה והוא בעיקר מתגעגע לתקופה שהרחובות היו מלאים בעיראקים. "היינו יושבים יחד על כיסאות קטנים בחוץ – מדברים, צוחקים ומעבירים את הזמן בכיף", הוא מספר. למרות שהאוכלוסיה התחלפה מזמן אברהם אוהב את השכונה וגם אם הוא מודה שיש יותר פשיעה מפעם הוא עדיין מגן עליה כמו ילד מאוהב ואומר: "פושעים יש בכל מקום".

מקצוע הולך ונעלם

סמי מודל, טשרניחובסקי 5 תל אביב

שנת הקמה: 1985

בעלים: סמי אסולין (בן 78)

 כשההורים של סמי הוציאו אותו מבית הספר במרקש שבמרוקו בגיל 13 הוא לא הבין למה. סמי היה תלמיד מצטיין אבל גם נסיונות השכנוע של המורים ומנהל בית הספר לא עזרו. המשפחה החליטה שהוא יהיה חייט כמו הדוד וכך היה. היום, בדיעבד, הוא מודה להם על כך שיש לו מקצוע והוא ממשיך בגילו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. סמי מומחה לחייטות גברים ולמד בפאריז את אומנות הגזירה ואיך להתקין צווארון לדוגמה. לחנות ברחוב טשרניחובסקי הוא הגיע רק עד שיגמרו לשפץ את החנות המקורית שרצה – אבל לחיים יש דרכים משלהם והזמני הפך לקבוע.

מה שמצער אותו בעיקר זה שהמקצוע שהוא אוהב הולך ונעלם. "אף אחד כבר לא מלמד חייטות וכמעט ואי אפשר למצוא מישהו שיודע את העבודה" הוא אומר. אבל סמי לא מוותר כל כך בקלות ומצא דרך להעביר את הידע והניסיון. מדי פעם נכנסים לחנות סטודנטים משנקר והוא בסבלנות ועם ברק בעיניים מלמד אותם קצת ממה שהוא יודע. "זה ממלא אותי אושר. זה בדם שלי", הוא אומר.