הספר של טריפונס

 

201620160204מספרה חיים יונה הנביא-11

מספרה חיים | יונה הנביא 42 תל אביב
שנת הקמה: 1969
בעלים: חיים סנדרוסי, בן 80

״אני הייתי הספר של טריפונס״, הוא אומר בגאווה ומצביע על התמונה בשחור לבן שבה רואים אותו מסדר לזמר הקפריסאי האגדי את הבלורית. חיים סנדרוסי, כבר בן 80 אבל הוא עדיין עובד במספרה הקטנה ברחוב יונה הנביא בתל אביב שנשארה בדיוק כמו שפתח אותה ב 1969. חלק מהתפאורה נמצאת שם עוד לפניו – כמו אריחי הרצפה המצויירים מ 1936 – השנה בה נבנה הבניין שבחזיתו הוא עובד. כשמדברים עם חיים על הימים ההם הוא בעיקר נזכר בתור הזהב של המוזיקה היוונית – בסוף שנות ה 60 ותחילת שנות ה70 כשאריס סאן וטריפונס שיגעו את צעירי העיר והרקידו אותם במועדונים ״קפה אתונה״ ו״אריאנה״.  חיים, שעלה לארץ ב 1962 ממרוקו עבד קצת במספרות בעיר ואז מצא את המקום בסמוך לרחוב אלנבי והחליט לעשות את הצעד ולפתוח מקום משלו. ואז הגיע אליו טריפונס. ״הוא הסתפר אצלי 20 שנה ואני המצאתי לו את התספורת שאיתה הוא הסתובב״, הוא אומר.201620160204מספרה חיים יונה הנביא-15

אחרי טריפונס הגיעו זמרים ושחקנים וחיים העסיק 3 ספרים שכירים כדי לעמוד בעומס אבל הימים ההם חלפו ועכשיו הוא לבד, מנסה לכסות את ההוצאות. ״עכשיו אין כבר עבודה אבל האמת שגם לי כבר אין כוח וזה מספיק לי. אני חי ממה שיש. לא אכפת לי לא להרוויח העיקר לכסות את ההוצאות כדי שאוכל להמשיך ולבוא״.

מה זה בכלל לחצן?

20151022המורדים לחצן שכונת שפירא-9

רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70

גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו נתנו לו לנסות, בכל פעם קצת. ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2  מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.