המכירה והחרטה, הסיפור של שטיין ספרים

שטיין ספרים | המלך ג׳ורג׳ 43 ירושלים
שנת הקמה: 1954
בעלים: אברהם כרמי, בן 70 פלוס

הסיפור סביב חנות הספרים, אחת מהוותיקות בירושלים, הוא סיפור של עסקים חברות, וחרטה גדולה. את המקום שעמוס בכ 30 אלף ספרים יד שניה הקים בשנות ה-50 הרברט שטיין שעלה מפרנקפורט אחרי עליית הנאצים לשלטון. הוא התמחה באיתור ספרים נדירים ושרת את הלקוחות הרבים שבינהם נמנו חברי הכנסת, מנהיגי העם וסופרי העיר כמו ש"י עגנון וישעיהו ליבוביץ'. החנות צברה קהל לקוחות גדול ועם מותו של שטיין באמצע שנות ה-90 תפס את מקומו נכדו דוד יחזקאלי. אבל אחרי כ 23 שנה שבהם ניהל את המקום החליט יחזקאלי לפני כשנה לעזוב את העסק ואת העיר ולעבור להרצליה. את המקום רכש אחד הלקוחות הוותיקים שלו, אברהם כרמי, שגם עזר לו לא מעט בניסיונות להמשיך ולקיים את החנות.
אבל אז, אחרי שהעסק נמכר התחרט יחזקאלי ורצה להשיב לעצמו את העסק שהקים סבו והפך לאייקון ירושלמי ובשלב הזה כרמי כבר סירב. על העימות שפרץ בינהם הם מסרבים לדבר אבל בכל מקרה – השניים התחלקו בספרים ויחזקאלי עבר להרצליה וניסה לפתוח מחדש חנות ספרים בשם דומה. כרמי שעבד בעבר במשרד מבקר המדינה, נשאר בירושלים, החליט להציל את החנות ואת המוסד הוותיק מתוך כבוד להיסטוריה. הוא מגיע מדי בוקר, ממפה ומקטלג את האוצר שנפל בידיו – עשרות אלפי ספרים מכל תחום ובהם גם ספרים עתיקים בני 350 שנה המסודרים על המדפים הארוכים במרתף הירושלמי. אחד הדברים שמרגשים אותו וממלאים אותו באושר הוא התגובה על פניהם של הלקוחות כאשר הוא מצליח לאתר עבורם ספרים שכבר לא מוצאים בחנויות. ״מה שחשוב לי זה החוייה, המפגש עם האנשים והאפשרות לעזור להם למצוא משהו שלא הצליחו למצוא בשום מקום אחר״, הוא אומר.

 

לפחות הפנקסים נשארו להם

דפוס מולכו | החלוצים 40, תל אביב
שנת הקמה: 1950
בעלים (מימין לשמאל): שמואל ונטורה (76), נחמן דמב (75)

באחת הסמטאות של פלורנטין מסתתר לו בית הדפוס הקטן של שני הגיסים שמואל ונטורה ונחמן דמב. פעם היה מוצף בעבודה אבל עם השנים העבודה הלכה והתמעטה. ״את בית הדפוס הקים אבא של אישתי יעקב מולכו. התחתנתי עם הבת שלו וגיסי התחתן עם הבת השנייה והוא הציע שבמקום לעבוד אצל אחרים נבוא לעבוד איתו. זה היה ב 1967, היתה אז הרבה מאוד עבודה והוא היה צריך עזרה, אז הצטרפנו. מאז אנחנו פה״, אומר דמב.
פנקסים, חוברות, הזמנות חתונה, כרטיסי ביקור, כרזות, פרסומות, מעטפות – הכל עשו בבית הדפוס אבל העולם התקדם ולאט לאט החליפו המכונות הדיגטליות את מכונות הדפוס הישנות. בהתחלה הפסיקו להזמין מהם פרסומות, אח״כ כרזות. לא הרבה אחרי גם את החוברות עברו לעשות במקום אחר והזמנות החתונה גם הן הפכו מעוצבות והלקוחות נעלמו. עם הופעת הסלולרים החכמים גם כרטיסי ביקור הפסיקו להזמין ואפילו את המעטפות לקחו להם כשבדואר החלו למכור מעטפות עם הבול כבר עליהן. ״אנחנו לא יכולים להתחרות ואני מבין את זה. אלו החיים. אנחנו עולם הולך ונעלם. אנשים נכנסים לאינטרנט, מדפיסים לעצמם והכל זול ומהיר. נשאר לנו רק פנקסי החשבוניות, קבלות ותעודות משלוח ועל זה אנחנו חיים. לא מרוויחים הרבה אבל לפחות יש קצת עבודה. קמים בבוקר ויש לאן לבוא. גם זה משהו״.

עדיף בפינה כי באמצע אתה תקוע

חנות נוחות | מרכז מסחרי שדרות
שנת הקמה: 1957
בעלים: ששון שרה, בן 62

בשדרות כולם מכירים את ששון שרה. כבר יותר מחמישים שנה החנות הקטנה שלו, אולי הוותיקה בעיר, משרתת את התושבים. הוא ממשיך את אביו ואימו, יוסף ורחל, שהקימו את המכולת הקטנה – כשמסביב רק כמה פחונים דלים. אז רק הקיבוצניקים נחשבו לחלוצים אבל נראה שהתואר הזה בהחלט מתאים ליוסף שרה. איזה תואר עוד אפשר לתת למי שעזב את רעננה באמצע שנות החמישים ועבר להתיישב בשדרות? אישתו והילדים הצטרפו שנה מאוחר יותר אבל יוסף כבר הקים את העסק שיהפוך למכולת וברבות הימים לחנות נוחות. הוא בחר במיוחד את החנות הפינתית כי ״מפה תמיד אפשר לזוז. באמצע לעומת זאת אתה קבור״.
החיים היו קשים אז. החום בקיץ בפחונים היה בלתי נסבל והקור בחורף היה מקפיא עצמות. קמח הביא יוסף בשקים גדולים וחילק למנות קטנות. שמן קנה בגלונים ומילא ללקוחות בבקבוקי זכוכית קטנים. הכל היה צנוע ודל. ״ארטיקים היו בשלושה טעמים – לימון, קסטה ולוקס. ואני עוד זוכר שהוציאו את הפריגורט הראשון בתחילת שנות ה 70. זו היתה חגיגה. אמא שלי אמרה לי: ׳אתה חייב לטעום את האשל החדש – יש לו טעם של אפרסק׳״, מספר ששון.
ההורים כבר נפטרו והוא ממשיך, אבל אם פעם החנות היתה מלאה בכל שעה של היום – עכשיו מדי פעם מגיע לקוח וששון בעיקר יושב בחוץ וממתין. אולי משהו ישתנה.

 

שלושת הלורדים

אופנת לורד | דרך יפו 34 תל אביב
שנת הקמה: 1956 (במיקום הנוכחי מ 1965)
בעלים: האחים (מימין) ויקטור (81), ויקטוריה (83) והרצל (64) דניאל

58 שנים שבאופנת לורד מתמחים ועושים רק דבר אחד: חולצות גברים. אין מכנסיים, אין אפודות או מעילים ואין הלבשה תחתונה. רק חולצות מכופתרות מכל הסוגים, הצבעים והגזרות. במיקום אסטרטגי על דרך יפו בתל אביב נמצאת החנות שמזכירה בתי כלבו ישנים ממקומות רחוקים. כשנכנסים אפשר לבחור לגשת לויקטוריה, ויקטור או הרצל – שלושת האחים הנאמנים שנותרו מהאימפריה של משפחת דניאל. 6 אחים היו בעסק לפני שהם התפצלו.
זה התחיל במפעל ברחוב הרצל שהעסיק כ 50 עובדים וייצר חולצות גברים ששמען יצא למרחוק. לפני 12 שנים נסגר המפעל והיום הכל מיובא מאיטליה וטורקיה. על סין הם לא מוכנים לשמוע ועדיין המחירים באופנת לורד מפתיעים. ״אנחנו הרבה יותר זולים אבל רק מי שמכיר אותנו יודע. עם השנים זה נהיה קשה אבל אנחנו שורדים וכל עוד אנחנו לא מפסידים – נמשיך״, אומר הרצל.
את חלון הראווה הייחודי של החנות הוא מעצב בעצמו – עשרות חולצות מקופלות תלויות בזוויות שונות זו לצד זו ויוצרות עושר מהפנט. זה אולי לא לפי כללי העיצוב המודרני אבל הרצל אוהב את זה ככה, וככה זה גם יישאר.

חורף חם בצמר רחל

צמר רחל | סוקולוב 55, הרצליה
שנת הקמה: 1959
בעלים: רחל ( ״לא שואלים אישה בת כמה היא״) ובצלאל גלילי

בשנות ה-60 פעלו בישראל כמה בתי חרושת שייצרו צמר. אנשים היו קונים את הגלילים הצבעוניים, סורגים לבד – והתחום פרח. זו התקופה שרחל גלילי פתחה את החנות הקטנה שלה בהרצליה בעיקר כדי להיות עסוקה ולא לחשוב על אחיה שנפל שנה קודם. היא לא שיערה אז שזה הולך לתפוס.
רחל הפעילה את החנות לבד וגם לימדה את מי שרצה לדעת איך לעבוד עם המסרגות והלקוחות הגיעו. היו ימים שאפילו עמדו בתור מחוץ לחנות כדי לקבל עצה וטיפ טוב.
במשך השנים הצטרף גם בעלה בצלאל לעבודה אבל העומס רק הלך ופחת. מפעלי הצמר נסגרו והתברר שהרבה יותר זול לקנות סריג מוכן. גם קהל הלקוחות השתנה עם השנים והם נהיו יותר ״קשים״, כהגדרת רחל.
למרות הכל רחל ובצלאל המשיכו והחזיקו מעמד כדי לראות איך בשנים האחרונות מתחילה שוב פריחה בתחום – מה שמצריך לפעמים גם עזרה נוספת מהבת, שמגיעה לחנות לעבוד יחד איתם. בעיקר לקראת החורף. ובדיוק כמו פעם רחל שם, מדי יום, כדי לתת הדרכה, עצה ואפילו תוכנית כדי שהסוודר לנכד יהיה הכי יפה בעולם.

שוקו ולחמניה

מכולת | סוקולוב 74, הרצליה
שנת הקמה: סוף שנות ה-50
בעלים: ראומה בוסאני (בת 78)

כשראומה ואברהם (ז"ל) פתחו את המכולת הקטנה ברחוב סוקולוב בהרצליה עוד לא היו רשתות מזון עם סניפי ענק בסביבה. אנשים עוד לא מילאו עגלות בעשרות מצרכים שהם לא באמת צריכים ואת הקניות היו עושים מדי יום במכולת. לחם, חלב, גבינות, שימורים וגם מוצרי ניקיון – את זה אפשר להשיג אצל ראומה עד היום. אז, בימים ההם, היה עמוס במכולת הקטנה כמעט תמיד וראומה ואברהם הוציאו שמנת מהמדף האחורי למי שהתקשה לאתר אותה בעצמו, חתכו חצי לחם שחור ועשו חשבון בעיפרון על חתיכת קרטון. אבל אז מתישהו זה קרה והעולם השתנה. ראומה השלימה עם זה מזמן למרות שעדיין קשה לה להבין את האנשים. "אומנם לא נכנסים לפה הרבה אנשים אבל מי שקונה יודע שמכולת זה הרבה יותר חסכוני. באים וקונים רק את מה שבאמת צריך ולא את כל מה שבסופר מנסים להכניס לך". אבל גם בימים שכל מה שהיא מוכרת זה לחמניה ושקית שוקו אחת, היא מרוצה. "אני אומרת תודה על מה שיש ועל זה שעדיין יש לי תעסוקה".

בגדים של "אתא"

גרינברג הלבשה | דרך השלום 101, תל אביב (כיכר שביט, גבעתיים)
שנת הקמה: 1954
בעלים: יששכר גרינברג, בן 70

על גבול גבעתיים תל אביב יש חנות בגדים קטנה שעדיין מחזיקה בגדים של "אתא". זו היתה ההתמחות של לוי יצחק גרינברג, שהקים את החנות ואליו הצטרף הבן יששכר אחרי שסיים את השירות הצבאי. חולצות עבודה כחולות, הלבשה תחתונה ובגדי חאקי – אם זה "אתא" – היה אפשר למצוא את זה אצל גרינברג ועל המדפים הישנים נותרו דוגמאות אחרונות, כמו במוזיאון, ממיטב התוצרת של המפעל הישראלי, שסגר את שעריו. אבל עכשיו צריך הרבה התמדה כדי לשכנע את יששכר למכור. קשה לו להיפרד. זו אולי הסיבה שהוא לא שינה כלום והשולחן, המגרות והמדפים נותרו כמו שהיו, בפורמייקה בהירה – עדות לחיים בתל אביב של שנות החמישים. 
יששכר מתפרנס מהלקוחות הוותיקים שעדיין מגיעים אבל לא צופה לזה עתיד רחוק. "שופינג הפך היום לתחביב. אנשים הולכים לקניון, שם יש להם מבחר של עשרות חנויות, הם קונים בגדים, אוכלים גלידה עם הילדים ורואים בזה בילוי. זה לא מה שהיה פעם. אלי צריך לבוא במיוחד, לחפש חניה והמבחר קטן. אין לי יכולת או דרך ואני גם לא רוצה להתחרות בחנויות בקניון", הוא אומר וצופה שלא ישארו עוד חנויות כמו שלו. "נשארתי מהבודדים וזה הולך ונחלש אבל אני אוהב את החנות ובגלל שאני לא באמת מתחרה בהם גם אין לי צורך לשנות כלום וככה היא תישאר כל עוד אני כאן".

נלחם כמו נמר

נמר מברשות | דרך יפו 39, תל אביב
שנת הקמה: 1958
בעלים: אברהם כהן, בן 62 

שהיה ילד עזר אברהם לאביו יוסף ולסבו ישראל ליצור את המברשות כמו שרק הם יודעים ובשנת 1958 הם החליטו לעשות את הצעד ופתחו באחת הדרכים הסואנות של תל אביב את החנות ובית המלאכה הקטן למברשות. כמו פעם אברהם עדיין שם ועדיין מייצר מברשות ייחודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חומרי הגלם שלו הם שיער ונוצות של בעלי חיים, קש, סיבים צמחיים וניילון.
אברהם נאחז בציפורניים כדי לשרוד מול הייצור הזול מסין ומתוסכל מזה שאנשים מוכנים לשלם ברשתות הגדולות הרבה יותר על מוצר הרבה פחות טוב בעוד שאצלו אפשר להשיג מברשות מעולות, שנוצרו מכל הלב בשיטות של פעם ובמחיר זול יותר. 
את המברשות הוא ממציא לבד ומשקיע בזה הרבה זמן ומחשבה. יש מברשות לריפודי ספות, מברשת להסרת קורי עכביש ומברשת עם ידית טלסקופית לניקוי התקרה. אבל הלהיט אצל אברהם היא המברשת שמנקה את מסילות התריסים. המצאה נוספת שהוא גאה בה היא המברשת  לניקוי מקלדת המחשב. "ככה זה, צריך להתאים את עצמך למציאות", הוא אומר.