מה זה בכלל לחצן?

20151022המורדים לחצן שכונת שפירא-9

רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70

גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו נתנו לו לנסות, בכל פעם קצת. ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2  מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.

בחנות אצל ברטה

ברטה רמת גן

ברטה חנות הלבשה | עוזיאל 70 רמת גן
שנת הקמה: 1963
בעלים: ברטה עבודי בת 85

לברטה לא נשאר עוד הרבה זמן בחנות שהקימה יחד עם בעלה ראובן לפני 50 שנה. הוא נפטר לפני 15 שנה ומאז היא לבד בחנות – ממשיכה בכל הכוח ולא מפסיקה לחייך ולצחוק למרות שבקרוב הולכים להקים במקום רב קומות. את החנות אומנם יהרסו אבל היא לא מתכוונת להפסיק לעבוד. "אני אוהבת לעבוד וכשיהרסו פה אני אשכור לי מקום ליד ואמשיך. אני לא יכולה לשבת בבית".
ההתחלה היתה צנועה. הרחוב היה קטן ומשובץ בבתים פרטיים, וברטה וראובן היו בין הראשונים, בחולות. בני הזוג שכרו מקום קטן צמוד למכולת, קנו מכונת תפירה והחלו לתפור, לתקן בגדים ולמכור. תוך כמה שנים כולם הכירו אותם וועבודה אף פעם לא היתה חסרה. את השידות והרהיטים הם לא החליפו "כי הבגדים לא אוהבים ריח של צבע חדש". וכך עומדים להם מדפי העץ הישנים שהתרוקנו בינתיים מסחורה ומזכירים שפעם היה כאן עסק משגשג. לידה בצריף עץ היה סנדלר אבל הוא כבר מזמן איננו וגם המכולת הצמודה כבר סגורה עשרות שנים. והיא עדיין שם. כששואלים אותה אם יש מספיק עבודה היא אומרת "תודה לאל – מעל הראש. אני לא צריכה יותר".

שינויים בהרגלי הצריכה

מכולת | אחת מסמטאות שוק מחנה יהודה, ירושלים
שנת הקמה: 1936
בעלים: מרדכי בן יוסף כהן (בן 78) ושרה כהן (בת 75)

אביו של מרדכי עלה לארץ מכווית, התמקם בירושלים ופתח את המכולת באחת מהסמטאות העולות אל השוק. ב 1944 כשהוא בן 11 בלבד הצטרף מרדכי אל אביו כדי לעזור בחנות. מאז הוא שם, מדי יום. עדות חיה לשינויים בתרבות הצריכה ולמוצרים שהתחלפו במשך השנים.
פעם עמד בפינה ארון קרח ממנו מכרו קוביות גדולות מהימים לפני בואם של המקררים החשמליים. גם חבית גדולה ממנה מזגו נפט לפרימוסים של נשות העיר ומחטים לניקוי צינורות הפרימוס החזיקו במכולת הצרה. וכדי לנקות את הבגדים מכרו מרדכי ושרה גושי סודה לכביסה. לא מעט תקופות קשות עברו על מרדכי ושרה אבל הכי כואב היה להם כשהמדפים היו ריקים בתקופת המצור על העיר והידיעה שהם לא יכולים לעזור ולספק את הרעב ואת צרכי הלקוחות הנאמנים שלהם. היום המדפים עמוסים כל טוב אבל רוב הלקוחות מעדיפים את הסופר ומרדכי ושרה מקבלים בהבנה ומבינים שהם חלק מעולם הולך ונעלם.