להריח את העבר

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%97%d7%aa-%d7%90%d7%9c-%d7%a7%d7%90%d7%9e%d7%9c

בית מרקחת אלקאמל | יפת 65, יפו
שנת הקמה: 1924
בעלים: יוסף ג׳דאי (בן 39)

כשנכנסים לבית המרקחת אלקאמל שהקים ב-1924 יוסף גדאי אפשר להריח את הזמן ולא רק להרגיש אותו נוכח. ריח של תכשירי בית מרקחת, קרמים ותרופות שעדיין ממלאים את אותם ארונות ירוקים שבנה נגר יפואי שכבר מזמן הלך לעולמו. יוסף קאמל ג׳דאי עזב את יפו בתחילת המאה שעברה כדי ללמוד רוקחות באיסטנבול וכשחזר פתח את בית המרקחת שלו. לא מעט חיילים בריטים בימי המנדט היו בין הלקוחות הקבועים וכמו תושבי יפו גם הם היו פותחים את דלת הזכוכית הכבדה, נכנסים וממלאים את הריאות באוויר הקריר ובריח ה״נקי״ ונמלטים לכמה דקות מהחום והאבק שבחוץ. את פניהם היה מקבל יוסף הסבא בחיוך ועם ידע שרכש לאחר הרבה שנות לימודים.
ברבות הימים סיים גם בנו את לימודי הרוקחות בביירות ב-1950 וגם הוא חזר ליפו אל בית המרקחת עד שנפטר ב-2014. הנכד, יוסף, שקרוי על שם הסבא, לא נמלט מהייעוד של בני המשפחה ויצא לליברפול ללמוד רוקחות. כשסיים חזר לארץ כדי להמשיך את השושלת ולדאוג שבית המרקחת הוותיק ימשיך להיות מוסד יפואי, אבן דרך על רחוב יפת. יוסף נותן כבוד לעבר ושומר על המקום בדיוק כמו שהיה. אחד הדברים שהוא מצטער עליהם זה שלא הספיק להכיר את סבו שהקים את שושלת הרוקחים המפוארת והלך לעולמו לפני שנולד. אבל מדי פעם הוא מרים עיניים לתמונה של הסבא שמשקיפה על מה שבנה ומקווה שהוא גאה בו.

אריחים מצויירים בעבודת יד

מרצפות גלוסקא-2

מרצפות גלוסקא | הרצל 130 תל אביב
שנת הקמה: 1922
מקים ומייסד: יעקב גלוסקא
דור שני: אבנר גלוסקא, בן 78
דור שלישי: עדי גלוסקא

הדרישה למרצפות המצויירות שמילאו את בתי תל אביב בתחילת המאה הקודמת עולה מדי שנה. אבל מאיפה הן הגיעו ואיפה משיגים אותן בכלל? בקצה רחוב הרצל קיים עד היום, כבר 94 שנים המפעל הקטן של משפחת גלוסקא שמייצר את המרצפות שאין אחת שדומה לשניה מאחר והן נעשות בעבודת יד, מרצפת אחרי מרצפת. את הטכניקה – שבלונה לתוכה מוזגים את הצבעים באופן ידני, הביאו איתם בסוף המאה ה 18 הטמפלרים שהקימו מפעל קטן באזור מתחם התחנה של היום. בעקבותם צצו עוד כמה מפעלים לייצור אריחי הצמנט בהם המפעל של האחים שלוש בנווה צדק שבין עובדיו הראשונים היה גם יעקב גלוסקא. אחרי שנתיים נמאס לו והוא החליט לעזוב ולהקים עסק משלו. הדעות באיזה שנה אזר יעקב אומץ ויצא לדרך עצמאית חלוקות, אבל מסמך ישן שהתגלה לא מזמן מספק כנראה את ההוכחה הסופית – המפעל של משפחת גלוסקא הוקם ב-1922. את המפעל הקטן הקים גלוסקא ביפו עם שותף ערבי ועם פרוץ מלחמת השחרור נאלץ להעבירו לרחוב הרצל 130, שם הוא ממשיך ופועל עד היום.
אבנר גלוסקא, בן 78, עבד בתור ילד עם אביו ובאופן טבעי המשיך את מפעל החיים שלו. היום שותף גם הדור השלישי – עדי גלוסקא שמנסה לשמור על צביונו ההסטורי של העסק. ״כלום לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר ושיטת העבודה היא בדיוק כמו פעם, עושים מרצפת מרצפת ביד. גם אני ממשיך להגיע ב 6 בבוקר למפעל ולעשות את הבלטות – ככה כבר 58 שנים״, מספר אבנר. בגלל שיטת העבודה כל פועל במפעל הקטן מסוגל לייצר עד 3 מטר מרובע של מרצפות ביום. כך שמי שמתכנן לרצף את כל הבית במרצפות מצויירות – כדאי שיזמין מספיק זמן מראש.

***
אל מרצפות גלוסקא הגעתי דרך הסיור של מיטל כץ: בעקבות המקצועות הנעלמים מהעולם – סיור חוויתי
שמתחקה אחר בעלי מלאכה שהם דור הולך ונעלם.

שלושת הלורדים

אופנת לורד דרך יפו

אופנת לורד | דרך יפו 34 תל אביב
שנת הקמה: 1956 (במיקום הנוכחי מ 1965)
בעלים: האחים (מימין) ויקטור (81), ויקטוריה (83) והרצל (64) דניאל

58 שנים שבאופנת לורד מתמחים ועושים רק דבר אחד: חולצות גברים. אין מכנסיים, אין אפודות או מעילים ואין הלבשה תחתונה. רק חולצות מכופתרות מכל הסוגים, הצבעים והגזרות. במיקום אסטרטגי על דרך יפו בתל אביב נמצאת החנות שמזכירה בתי כלבו ישנים ממקומות רחוקים. כשנכנסים אפשר לבחור לגשת לויקטוריה, ויקטור או הרצל – שלושת האחים הנאמנים שנותרו מהאימפריה של משפחת דניאל. 6 אחים היו בעסק לפני שהם התפצלו.
זה התחיל במפעל ברחוב הרצל שהעסיק כ 50 עובדים וייצר חולצות גברים ששמען יצא למרחוק. לפני 12 שנים נסגר המפעל והיום הכל מיובא מאיטליה וטורקיה. על סין הם לא מוכנים לשמוע ועדיין המחירים באופנת לורד מפתיעים. ״אנחנו הרבה יותר זולים אבל רק מי שמכיר אותנו יודע. עם השנים זה נהיה קשה אבל אנחנו שורדים וכל עוד אנחנו לא מפסידים – נמשיך״, אומר הרצל.
את חלון הראווה הייחודי של החנות הוא מעצב בעצמו – עשרות חולצות מקופלות תלויות בזוויות שונות זו לצד זו ויוצרות עושר מהפנט. זה אולי לא לפי כללי העיצוב המודרני אבל הרצל אוהב את זה ככה, וככה זה גם יישאר.

נלחם כמו נמר

נמר מברשות

נמר מברשות | דרך יפו 39, תל אביב
שנת הקמה: 1958
בעלים: אברהם כהן, בן 62 

שהיה ילד עזר אברהם לאביו יוסף ולסבו ישראל ליצור את המברשות כמו שרק הם יודעים ובשנת 1958 הם החליטו לעשות את הצעד ופתחו באחת הדרכים הסואנות של תל אביב את החנות ובית המלאכה הקטן למברשות. כמו פעם אברהם עדיין שם ועדיין מייצר מברשות ייחודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חומרי הגלם שלו הם שיער ונוצות של בעלי חיים, קש, סיבים צמחיים וניילון.
אברהם נאחז בציפורניים כדי לשרוד מול הייצור הזול מסין ומתוסכל מזה שאנשים מוכנים לשלם ברשתות הגדולות הרבה יותר על מוצר הרבה פחות טוב בעוד שאצלו אפשר להשיג מברשות מעולות, שנוצרו מכל הלב בשיטות של פעם ובמחיר זול יותר. 
את המברשות הוא ממציא לבד ומשקיע בזה הרבה זמן ומחשבה. יש מברשות לריפודי ספות, מברשת להסרת קורי עכביש ומברשת עם ידית טלסקופית לניקוי התקרה. אבל הלהיט אצל אברהם היא המברשת שמנקה את מסילות התריסים. המצאה נוספת שהוא גאה בה היא המברשת  לניקוי מקלדת המחשב. "ככה זה, צריך להתאים את עצמך למציאות", הוא אומר. 

לאהוב את מישו

מישו | רזיאל 7 יפו
שנת הקמה: תחילת שנות ה-50 (לא זוכרים תאריך מדויק). במיקום הנוכחי כ-25 שנה
בעלים: שרה ומישו פיגנבאום (גיל: "זה סוד צבאי")

כדי לאכול את הקבב הרומני המדהים שמגישים במישו צריך להתאמץ. שרה ומישו כבר בני למעלה מ-80, ופותחים את המסעדה הוותיקה ל 3 שעות בלבד – ארבע פעמים בשבוע, אבל זה בהחלט מומלץ. לשניים היתה מסעדה עוד ברומניה והם דור רביעי למסעדנים ששומרים באדיקות על הטעמים המקוריים שעברו במשפחה לאורך השנים. גם לטניה, שעוזרת להם במסעדה מישו לא מגלה את המתכון והוא ממשיך להכין הכל לבד. לכאן מגיעים מי שמחפשים אוכל פשוט. פרוסות לחם לבן עבה, סלט כרוב או כבד קצוץ וקבב רומני אמיתי – כמו פעם. בצהרים המסעדה הקטנה מתמלאת ואל כולם מתייחסת שרה כאל חברים ותיקים – גם אם זו פעם ראשונה אצלם. מישו, למרות הגיל, לא מוותר על העמדה שלו על הגריל – תמיד עם חיוך שעובר גם לאוכל וממלא אותו באהבה.