בורקס חיים משכונת שפירא

חיים בורקס | מסילת ישרים 87 תל אביב
שנת הקמה: 1947
בעלים: חיים סוסתיאל (בן 77)

חיים גדל בשכונת שפירא ועבר איתה את כל הגילגולים השונים. הוא היה מתרוצץ כילד ברחובות כשהבוכרים נתנו את הטון וכולם היו כמו משפחה אחת גדולה, אבל הוא כבר הספיק לראות את רובם עוזבים ואת האוכלוסייה מתחלפת כמה פעמים. בשנים האחרונות חווה השכונה תחייה מחודשת כשצעירים תל אביביים הפכו אותה לבית אחרי שמצאו בה נדל״ן זול יחסית למרות הקרבה למרכז העיר. את הבורקס במרכז השכונה פתח בכלל אביו יעקב שעלה מיוון ובהתחלה אפה פיתות ולחם. חיים הצטרף ב 1958 ומהר מאוד החליט להוסיף עוד כמה דברים לתפריט. את הסוד לבורקס המושלם הוא למד מסבתא שלו אבל הספיק לשרוף כמה תנורים עד שהגיע לנוסחה המנצחת.
מספרים שפעם, עוד לפני שלכל משפחה היה תנור בבית, היה משתרך לפני החנות בכל יום חמישי תור ארוך של נשים מהשכונה שהביאו לחיים את סירי החמין שלהן עטופים במגבת. חיים היה אופה למענן את התבשיל בתנור הגדול שלו למשך הלילה, והטעם של אותם סירי חמין הפך לאגדה.
השכונה השתנתה מאז, המשפחתיות אבדה אבל חיים, כל עוד הוא יכול, מגיע בוקר בוקר אל המאפיה. הוא מתחיל מוקדם, מכין את הבצק ואז מגלגל את הבורקסים והעוגיות ובונה על זה שהריח הנפלא כבר ימשוך את הלקוחות.

אריחים מצויירים בעבודת יד

מרצפות גלוסקא-2

מרצפות גלוסקא | הרצל 130 תל אביב
שנת הקמה: 1922
מקים ומייסד: יעקב גלוסקא
דור שני: אבנר גלוסקא, בן 78
דור שלישי: עדי גלוסקא

הדרישה למרצפות המצויירות שמילאו את בתי תל אביב בתחילת המאה הקודמת עולה מדי שנה. אבל מאיפה הן הגיעו ואיפה משיגים אותן בכלל? בקצה רחוב הרצל קיים עד היום, כבר 94 שנים המפעל הקטן של משפחת גלוסקא שמייצר את המרצפות שאין אחת שדומה לשניה מאחר והן נעשות בעבודת יד, מרצפת אחרי מרצפת. את הטכניקה – שבלונה לתוכה מוזגים את הצבעים באופן ידני, הביאו איתם בסוף המאה ה 18 הטמפלרים שהקימו מפעל קטן באזור מתחם התחנה של היום. בעקבותם צצו עוד כמה מפעלים לייצור אריחי הצמנט בהם המפעל של האחים שלוש בנווה צדק שבין עובדיו הראשונים היה גם יעקב גלוסקא. אחרי שנתיים נמאס לו והוא החליט לעזוב ולהקים עסק משלו. הדעות באיזה שנה אזר יעקב אומץ ויצא לדרך עצמאית חלוקות, אבל מסמך ישן שהתגלה לא מזמן מספק כנראה את ההוכחה הסופית – המפעל של משפחת גלוסקא הוקם ב-1922. את המפעל הקטן הקים גלוסקא ביפו עם שותף ערבי ועם פרוץ מלחמת השחרור נאלץ להעבירו לרחוב הרצל 130, שם הוא ממשיך ופועל עד היום.
אבנר גלוסקא, בן 78, עבד בתור ילד עם אביו ובאופן טבעי המשיך את מפעל החיים שלו. היום שותף גם הדור השלישי – עדי גלוסקא שמנסה לשמור על צביונו ההסטורי של העסק. ״כלום לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר ושיטת העבודה היא בדיוק כמו פעם, עושים מרצפת מרצפת ביד. גם אני ממשיך להגיע ב 6 בבוקר למפעל ולעשות את הבלטות – ככה כבר 58 שנים״, מספר אבנר. בגלל שיטת העבודה כל פועל במפעל הקטן מסוגל לייצר עד 3 מטר מרובע של מרצפות ביום. כך שמי שמתכנן לרצף את כל הבית במרצפות מצויירות – כדאי שיזמין מספיק זמן מראש.

***
אל מרצפות גלוסקא הגעתי דרך הסיור של מיטל כץ: בעקבות המקצועות הנעלמים מהעולם – סיור חוויתי
שמתחקה אחר בעלי מלאכה שהם דור הולך ונעלם.

מה זה בכלל לחצן?

20151022המורדים לחצן שכונת שפירא-9

רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70

גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו נתנו לו לנסות, בכל פעם קצת. ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2  מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.

נלחם כמו נמר

נמר מברשות

נמר מברשות | דרך יפו 39, תל אביב
שנת הקמה: 1958
בעלים: אברהם כהן, בן 62 

שהיה ילד עזר אברהם לאביו יוסף ולסבו ישראל ליצור את המברשות כמו שרק הם יודעים ובשנת 1958 הם החליטו לעשות את הצעד ופתחו באחת הדרכים הסואנות של תל אביב את החנות ובית המלאכה הקטן למברשות. כמו פעם אברהם עדיין שם ועדיין מייצר מברשות ייחודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חומרי הגלם שלו הם שיער ונוצות של בעלי חיים, קש, סיבים צמחיים וניילון.
אברהם נאחז בציפורניים כדי לשרוד מול הייצור הזול מסין ומתוסכל מזה שאנשים מוכנים לשלם ברשתות הגדולות הרבה יותר על מוצר הרבה פחות טוב בעוד שאצלו אפשר להשיג מברשות מעולות, שנוצרו מכל הלב בשיטות של פעם ובמחיר זול יותר. 
את המברשות הוא ממציא לבד ומשקיע בזה הרבה זמן ומחשבה. יש מברשות לריפודי ספות, מברשת להסרת קורי עכביש ומברשת עם ידית טלסקופית לניקוי התקרה. אבל הלהיט אצל אברהם היא המברשת שמנקה את מסילות התריסים. המצאה נוספת שהוא גאה בה היא המברשת  לניקוי מקלדת המחשב. "ככה זה, צריך להתאים את עצמך למציאות", הוא אומר.