אריחים מצויירים בעבודת יד

מרצפות גלוסקא-2

מרצפות גלוסקא | הרצל 130 תל אביב
שנת הקמה: 1922
מקים ומייסד: יעקב גלוסקא
דור שני: אבנר גלוסקא, בן 78
דור שלישי: עדי גלוסקא

הדרישה למרצפות המצויירות שמילאו את בתי תל אביב בתחילת המאה הקודמת עולה מדי שנה. אבל מאיפה הן הגיעו ואיפה משיגים אותן בכלל? בקצה רחוב הרצל קיים עד היום, כבר 94 שנים המפעל הקטן של משפחת גלוסקא שמייצר את המרצפות שאין אחת שדומה לשניה מאחר והן נעשות בעבודת יד, מרצפת אחרי מרצפת. את הטכניקה – שבלונה לתוכה מוזגים את הצבעים באופן ידני, הביאו איתם בסוף המאה ה 18 הטמפלרים שהקימו מפעל קטן באזור מתחם התחנה של היום. בעקבותם צצו עוד כמה מפעלים לייצור אריחי הצמנט בהם המפעל של האחים שלוש בנווה צדק שבין עובדיו הראשונים היה גם יעקב גלוסקא. אחרי שנתיים נמאס לו והוא החליט לעזוב ולהקים עסק משלו. הדעות באיזה שנה אזר יעקב אומץ ויצא לדרך עצמאית חלוקות, אבל מסמך ישן שהתגלה לא מזמן מספק כנראה את ההוכחה הסופית – המפעל של משפחת גלוסקא הוקם ב-1922. את המפעל הקטן הקים גלוסקא ביפו עם שותף ערבי ועם פרוץ מלחמת השחרור נאלץ להעבירו לרחוב הרצל 130, שם הוא ממשיך ופועל עד היום.
אבנר גלוסקא, בן 78, עבד בתור ילד עם אביו ובאופן טבעי המשיך את מפעל החיים שלו. היום שותף גם הדור השלישי – עדי גלוסקא שמנסה לשמור על צביונו ההסטורי של העסק. ״כלום לא השתנה, הכל נשאר אותו דבר ושיטת העבודה היא בדיוק כמו פעם, עושים מרצפת מרצפת ביד. גם אני ממשיך להגיע ב 6 בבוקר למפעל ולעשות את הבלטות – ככה כבר 58 שנים״, מספר אבנר. בגלל שיטת העבודה כל פועל במפעל הקטן מסוגל לייצר עד 3 מטר מרובע של מרצפות ביום. כך שמי שמתכנן לרצף את כל הבית במרצפות מצויירות – כדאי שיזמין מספיק זמן מראש.

***
אל מרצפות גלוסקא הגעתי דרך הסיור של מיטל כץ: בעקבות המקצועות הנעלמים מהעולם – סיור חוויתי
שמתחקה אחר בעלי מלאכה שהם דור הולך ונעלם.

מה זה בכלל לחצן?

20151022המורדים לחצן שכונת שפירא-9

רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70

גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו נתנו לו לנסות, בכל פעם קצת. ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2  מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.

לפחות הפנקסים נשארו להם

20151015המורדים דפוס מולכו פלורנטין-4

דפוס מולכו | החלוצים 40, תל אביב
שנת הקמה: 1950
בעלים (מימין לשמאל): שמואל ונטורה (76), נחמן דמב (75)

באחת הסמטאות של פלורנטין מסתתר לו בית הדפוס הקטן של שני הגיסים שמואל ונטורה ונחמן דמב. פעם היה מוצף בעבודה אבל עם השנים העבודה הלכה והתמעטה. ״את בית הדפוס הקים אבא של אישתי יעקב מולכו. התחתנתי עם הבת שלו וגיסי התחתן עם הבת השנייה והוא הציע שבמקום לעבוד אצל אחרים נבוא לעבוד איתו. זה היה ב 1967, היתה אז הרבה מאוד עבודה והוא היה צריך עזרה, אז הצטרפנו. מאז אנחנו פה״, אומר דמב.
פנקסים, חוברות, הזמנות חתונה, כרטיסי ביקור, כרזות, פרסומות, מעטפות – הכל עשו בבית הדפוס אבל העולם התקדם ולאט לאט החליפו המכונות הדיגטליות את מכונות הדפוס הישנות. בהתחלה הפסיקו להזמין מהם פרסומות, אח״כ כרזות. לא הרבה אחרי גם את החוברות עברו לעשות במקום אחר והזמנות החתונה גם הן הפכו מעוצבות והלקוחות נעלמו. עם הופעת הסלולרים החכמים גם כרטיסי ביקור הפסיקו להזמין ואפילו את המעטפות לקחו להם כשבדואר החלו למכור מעטפות עם הבול כבר עליהן. ״אנחנו לא יכולים להתחרות ואני מבין את זה. אלו החיים. אנחנו עולם הולך ונעלם. אנשים נכנסים לאינטרנט, מדפיסים לעצמם והכל זול ומהיר. נשאר לנו רק פנקסי החשבוניות, קבלות ותעודות משלוח ועל זה אנחנו חיים. לא מרוויחים הרבה אבל לפחות יש קצת עבודה. קמים בבוקר ויש לאן לבוא. גם זה משהו״.

נלחם כמו נמר

נמר מברשות

נמר מברשות | דרך יפו 39, תל אביב
שנת הקמה: 1958
בעלים: אברהם כהן, בן 62 

שהיה ילד עזר אברהם לאביו יוסף ולסבו ישראל ליצור את המברשות כמו שרק הם יודעים ובשנת 1958 הם החליטו לעשות את הצעד ופתחו באחת הדרכים הסואנות של תל אביב את החנות ובית המלאכה הקטן למברשות. כמו פעם אברהם עדיין שם ועדיין מייצר מברשות ייחודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חומרי הגלם שלו הם שיער ונוצות של בעלי חיים, קש, סיבים צמחיים וניילון.
אברהם נאחז בציפורניים כדי לשרוד מול הייצור הזול מסין ומתוסכל מזה שאנשים מוכנים לשלם ברשתות הגדולות הרבה יותר על מוצר הרבה פחות טוב בעוד שאצלו אפשר להשיג מברשות מעולות, שנוצרו מכל הלב בשיטות של פעם ובמחיר זול יותר. 
את המברשות הוא ממציא לבד ומשקיע בזה הרבה זמן ומחשבה. יש מברשות לריפודי ספות, מברשת להסרת קורי עכביש ומברשת עם ידית טלסקופית לניקוי התקרה. אבל הלהיט אצל אברהם היא המברשת שמנקה את מסילות התריסים. המצאה נוספת שהוא גאה בה היא המברשת  לניקוי מקלדת המחשב. "ככה זה, צריך להתאים את עצמך למציאות", הוא אומר.