שלושת הלורדים

אופנת לורד דרך יפו

אופנת לורד | דרך יפו 34 תל אביב
שנת הקמה: 1956 (במיקום הנוכחי מ 1965)
בעלים: האחים (מימין) ויקטור (81), ויקטוריה (83) והרצל (64) דניאל

58 שנים שבאופנת לורד מתמחים ועושים רק דבר אחד: חולצות גברים. אין מכנסיים, אין אפודות או מעילים ואין הלבשה תחתונה. רק חולצות מכופתרות מכל הסוגים, הצבעים והגזרות. במיקום אסטרטגי על דרך יפו בתל אביב נמצאת החנות שמזכירה בתי כלבו ישנים ממקומות רחוקים. כשנכנסים אפשר לבחור לגשת לויקטוריה, ויקטור או הרצל – שלושת האחים הנאמנים שנותרו מהאימפריה של משפחת דניאל. 6 אחים היו בעסק לפני שהם התפצלו.
זה התחיל במפעל ברחוב הרצל שהעסיק כ 50 עובדים וייצר חולצות גברים ששמען יצא למרחוק. לפני 12 שנים נסגר המפעל והיום הכל מיובא מאיטליה וטורקיה. על סין הם לא מוכנים לשמוע ועדיין המחירים באופנת לורד מפתיעים. ״אנחנו הרבה יותר זולים אבל רק מי שמכיר אותנו יודע. עם השנים זה נהיה קשה אבל אנחנו שורדים וכל עוד אנחנו לא מפסידים – נמשיך״, אומר הרצל.
את חלון הראווה הייחודי של החנות הוא מעצב בעצמו – עשרות חולצות מקופלות תלויות בזוויות שונות זו לצד זו ויוצרות עושר מהפנט. זה אולי לא לפי כללי העיצוב המודרני אבל הרצל אוהב את זה ככה, וככה זה גם יישאר.

בגדים של "אתא"

גרינברג הלבשה

גרינברג הלבשה | דרך השלום 101, תל אביב (כיכר שביט, גבעתיים)
שנת הקמה: 1954
בעלים: יששכר גרינברג, בן 70

על גבול גבעתיים תל אביב יש חנות בגדים קטנה שעדיין מחזיקה בגדים של "אתא". זו היתה ההתמחות של לוי יצחק גרינברג, שהקים את החנות ואליו הצטרף הבן יששכר אחרי שסיים את השירות הצבאי. חולצות עבודה כחולות, הלבשה תחתונה ובגדי חאקי – אם זה "אתא" – היה אפשר למצוא את זה אצל גרינברג ועל המדפים הישנים נותרו דוגמאות אחרונות, כמו במוזיאון, ממיטב התוצרת של המפעל הישראלי, שסגר את שעריו. אבל עכשיו צריך הרבה התמדה כדי לשכנע את יששכר למכור. קשה לו להיפרד. זו אולי הסיבה שהוא לא שינה כלום והשולחן, המגרות והמדפים נותרו כמו שהיו, בפורמייקה בהירה – עדות לחיים בתל אביב של שנות החמישים. 
יששכר מתפרנס מהלקוחות הוותיקים שעדיין מגיעים אבל לא צופה לזה עתיד רחוק. "שופינג הפך היום לתחביב. אנשים הולכים לקניון, שם יש להם מבחר של עשרות חנויות, הם קונים בגדים, אוכלים גלידה עם הילדים ורואים בזה בילוי. זה לא מה שהיה פעם. אלי צריך לבוא במיוחד, לחפש חניה והמבחר קטן. אין לי יכולת או דרך ואני גם לא רוצה להתחרות בחנויות בקניון", הוא אומר וצופה שלא ישארו עוד חנויות כמו שלו. "נשארתי מהבודדים וזה הולך ונחלש אבל אני אוהב את החנות ובגלל שאני לא באמת מתחרה בהם גם אין לי צורך לשנות כלום וככה היא תישאר כל עוד אני כאן".

גרינברג הלבשה2

בחנות אצל ברטה

ברטה רמת גן

ברטה חנות הלבשה | עוזיאל 70 רמת גן
שנת הקמה: 1963
בעלים: ברטה עבודי בת 85

לברטה לא נשאר עוד הרבה זמן בחנות שהקימה יחד עם בעלה ראובן לפני 50 שנה. הוא נפטר לפני 15 שנה ומאז היא לבד בחנות – ממשיכה בכל הכוח ולא מפסיקה לחייך ולצחוק למרות שבקרוב הולכים להקים במקום רב קומות. את החנות אומנם יהרסו אבל היא לא מתכוונת להפסיק לעבוד. "אני אוהבת לעבוד וכשיהרסו פה אני אשכור לי מקום ליד ואמשיך. אני לא יכולה לשבת בבית".
ההתחלה היתה צנועה. הרחוב היה קטן ומשובץ בבתים פרטיים, וברטה וראובן היו בין הראשונים, בחולות. בני הזוג שכרו מקום קטן צמוד למכולת, קנו מכונת תפירה והחלו לתפור, לתקן בגדים ולמכור. תוך כמה שנים כולם הכירו אותם וועבודה אף פעם לא היתה חסרה. את השידות והרהיטים הם לא החליפו "כי הבגדים לא אוהבים ריח של צבע חדש". וכך עומדים להם מדפי העץ הישנים שהתרוקנו בינתיים מסחורה ומזכירים שפעם היה כאן עסק משגשג. לידה בצריף עץ היה סנדלר אבל הוא כבר מזמן איננו וגם המכולת הצמודה כבר סגורה עשרות שנים. והיא עדיין שם. כששואלים אותה אם יש מספיק עבודה היא אומרת "תודה לאל – מעל הראש. אני לא צריכה יותר".

מקצוע הולך ונעלם

סמי מודל, טשרניחובסקי 5 תל אביב

שנת הקמה: 1985

בעלים: סמי אסולין (בן 78)

 כשההורים של סמי הוציאו אותו מבית הספר במרקש שבמרוקו בגיל 13 הוא לא הבין למה. סמי היה תלמיד מצטיין אבל גם נסיונות השכנוע של המורים ומנהל בית הספר לא עזרו. המשפחה החליטה שהוא יהיה חייט כמו הדוד וכך היה. היום, בדיעבד, הוא מודה להם על כך שיש לו מקצוע והוא ממשיך בגילו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. סמי מומחה לחייטות גברים ולמד בפאריז את אומנות הגזירה ואיך להתקין צווארון לדוגמה. לחנות ברחוב טשרניחובסקי הוא הגיע רק עד שיגמרו לשפץ את החנות המקורית שרצה – אבל לחיים יש דרכים משלהם והזמני הפך לקבוע.

מה שמצער אותו בעיקר זה שהמקצוע שהוא אוהב הולך ונעלם. "אף אחד כבר לא מלמד חייטות וכמעט ואי אפשר למצוא מישהו שיודע את העבודה" הוא אומר. אבל סמי לא מוותר כל כך בקלות ומצא דרך להעביר את הידע והניסיון. מדי פעם נכנסים לחנות סטודנטים משנקר והוא בסבלנות ועם ברק בעיניים מלמד אותם קצת ממה שהוא יודע. "זה ממלא אותי אושר. זה בדם שלי", הוא אומר.