המסעדה התימנית של עיוני

מסעדת זכריה שוק הכרמל

מסעדת זכריה ורינה | הכובשים 22, כרם התימנים, תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: רינה ויחיא זכריה (בן 78)

היא היתה אחת מהפנינים של כרם התימנים וקצת נשכחה בשנים האחרונות. המסעדה התימנית של זכריה ורינה הוקמה בשנת 1979 אחרי שזכריה, שכולם מכירים אותו בתור ״עיוני״, חרש את המטבחים של מסעדות הכרם בשנות ה-60. הוא עבד במטבחים השונים, למד את הסודות של כולם ואז כשהרגיש מוכן פתח את המסעדה הקטנה (4 שולחנות), שמגישים בה בעיקר מרקים, שמתבשלים לאט על פתיליות. יש מרק בשר, מרק זנב, מרק קורקבנים נפלא, מרק עדשים וגם מרק שעועית סמיך, עשיר ומלא טעמים. ולפעמים יש גם שיפודים.
פעם היא היתה תחנת חובה בכרם אבל בשנים האחרונות כבר אין כל כך הרבה סועדים וזכריה מגיע כל בוקר לבד לכמה שעות ואומר תודה לאלוהים על מה שיש. ״אני לא מחפש הרבה אנשים ומי שבא ברוך הבא״, הוא אומר. זכריה אוהב את הכרם למרות שכבר קשה לו לזהות את השכונה שבה גדל. ״יש הרבה צעירים, והרבה מקומות חדשים והכל נהיה יקר כל כך – מי היה מאמין שימכרו פה במיליונים, אבל זה המקום שלי ופה אני גם אמות״.

השען ששרד את מינכן 72

שען | בן יהודה 5
שנת הקמה: 1971
בעלים: הנרי הרשקוביץ (בן 90)

הנרי, דור שלישי במקצוע, גדל למשפחת שענים בבוקרשט ברומניה. אהרון יעקב, הסבא שלו, למד את המקצוע בגרמניה בסוף המאה ה-19 וכשחזר לרומניה הקים עסק למכירה ותיקון של שעוני קפיץ. אביו הפך גם הוא לשען והמקצוע עבר בירושה גם אליו. אבל זה לקח קצת זמן עד שהנרי הפך את האהבה לשעונים למקצוע.
לפני זה הוא הספיק להיות קצין בצבא הרומני וחבר בנבחרת הקליעה שלו והיה אמור לייצג את רומניה באולימפיאדה. אבל פוליטיקה, גזענות או סתם אנטישמיות גרמו לזה שהחליטו שהוא לא ייצא עם כולם. והוא, עם הגאווה שלו, החליט לעזוב הכל ולעלות לישראל. כאן קיבלו אותו בזרועות פתוחות, לא בכל יום עולה ספורטאי אולימפי מצטיין לישראל, והוא היה אחד מחברי המשלחת האולימפית למינכן 72.
מהאסון הגדול של הספורט הישראלי, טבח 11 הספורטאים שלנו באולימפיאדה ההיא הוא ניצל בנס וכשחזר לישראל השקיע בחנות הקטנה ברחוב בן יהודה בתל אביב. פעם זה היה מרכז העיר וכל מה שצריך היה זה להגיד ללקוחות ״מול קולנוע מוגרבי״, כדי שהם יידעו לאן להגיע. אבל מאז העיר השתנתה. הקולנוע כבר מזמן לא שם ומרכז העיר נדד למקום אחר. אבל הנרי עדיין שם, מחליף קפיצים, מסדר גלגלי שיניים ומקשיב לצלצול השעונים בחנות מדי שעה עגולה.

3 דקות איחור

קפה וממתקים | אלנבי 107 תל אביב
שנת הקמה: 1979
בעלים: ניסים סבר, בן 77

ניסים ניצל בנס מפיגוע, והוא לא ישכח את זה לעולם. זה קרה באחד הימים הבודדים שהוא אחר לפתוח את חנות הקפה והממתקים שלו ברחוב אלנבי. מאתיים מטר ושלוש דקות איחור, זה מה שהציל את חייו. הוא בדיוק החנה את הרכב כשמטען החבלה התפוצץ ממש מחוץ לוטרינה שלו וכל סלסלות השוקולד שהכין לקראת החג התפזרו לאורך הרחוב. החנות ניזוקה קשה אבל הוא שיפץ והמשיך.
ניסים הגיע לישראל מטורקיה מתוך אהבת אמת למקום הזה. לפני שעלה הגיע לישראל בתור נער לקיבוץ גבעת ברנר, עשה כאן את הצבא וחזר לטורקיה כי הוריו לא רצו לעלות ובלית ברירה שרת גם בצבא הטורקי. ואז, אחרי שכבר היה לו עסק לציוד משרדי אלקטרוני החליט למכור הכל, לקחת את המשפחה ולהגיע. כשחיפש מה לעשות התברר לו שלכל החברות שייצג בטורקיה כבר יש נציגים בישראל אז קרובי משפחה ייעצו לו לפתוח מקום של אוכל – ״כי זה מה שהולך בישראל״. אבל בגלל שהוא לא יודע לבשל הוא החליט למכור קפה וממתקים.
אחרי חיפושים הוא מצא את הפינה הזו באלנבי שבעבר איכלסה חנות ציוד משרדי ישנה והחל לעבוד. ״הקליינטים לימדו אותי מה הולך והתחלתי לייבא דברים טובים ומיוחדים כי עלית יש גם במכולת. יש לקוחות קבועים, חלק הלכו לעולמם אבל חלקם עדיין מגיעים לקנות את הקפה שלהם או מתנה וסלסלה לחג״, הוא מספר. רחוב אלנבי ממה שהוא רואה דרך הוטרינה לא ממש השתנה לאורך השנים. ״אולי בלילה יש יותר תנועה – אבל ביום זה בדיוק אותו דבר״.

 

איך מגיעות המטקות לחופים?

מטקות פלורנטין

טינג דונג | הרבי מברכך 10 תל אביב
שנת הקמה: מתישהו בשנות ה-70
בעלים: משה דגן (בן 87 ), פנחס דגן (בן 85), חיים דגן (בן 55), רועי דגן (בן 29)

אם שאלתם את עצמכם איך מגיעות המטקות לחופים? מי מייצר את מחבטי העץ שמלווים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו – התשובה מסתתרת בסדנא קטנה בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב. בין כמה שולחנות ישנים, מוטות עץ ודיקטים, יושבים שני אחים, עוורים כמעט לגמרי בני למעלה מ-85 ולצלילי רדיו ישן מדביקים פיסת עץ אחת לשנייה. מדי יום הם מתייצבים לעבודה בלי הנחות והם גאים בתוצאה – המטקה הטובה מכולן: טינג דונג.
הכל התחיל לפני יותר מ 40 שנה. משה, האח הגדול למד נגרות בבולגריה וכשעלה לארץ עבד בכל מיני עבודות עד שהתמקם בקאנטרי קלאב בצומת גלילות והיה אחראי על התיקונים והתחזוקה. כמו כל הסיפורים הטובים גם ייצור המטקות התחיל במקרה. ״יום אחד בא עופר הבן של השכנים עם מטקה מפוצצת וביקש שאני אתקן לו את זה. אז עזרתי לו. ראיתי שזה נחמד והתחלתי לעשות מטקות, בהתחלה זוג אחד ואח״כ עוד אחד. היית יורד לחוף אחרי העבודה משחק קצת עם המטקות ומוכר את מה שהספקתי להכין ואנשים רצו עוד. בהתחלה הייתי הולך לחפש ברחובות דיקטים כדי להכין את המטקות ואז כשראיתי שאנשים קונים התחלתי גם לקנות דיקטים״, מספר משה.
בתחילת שנות ה 90 הקאנטרי בו עבד נסגר והוא קנה את כל המכונות, מצא סדנא קטנה בפלורנטין והחל לייצר את המטקות המפורסמות שלו ולמכור לחנויות. לפני 17 שנה אחיו הצעיר פיני יצא לפנסיה ומשה הציע לו שבמקום לשבת בבית בלי לעשות כלום – שיבוא לעזור לו עם המטקות – ופיני הסכים. מאז הם שם יחד עם חיים, הבן של משה שפרש מהצבא והצטרף. היום הוא מנהל את העסק וגם הדור השלישי, רועי, כבר שם והוא אחראי על הצביעה.
וכמו ייצור המטקות גם השם טינק דונג הוא מקרי לחלוטין. לפני שמשה התחיל לייצר את המטקות שלו היתה כאן חברה שנקראה טינק טונק אבל במהלך השנים היא פשטה את הרגל. וכשמשה גדל והייצור הפך רציני הוא הבין שהוא צריך שם לעסק ורצה לקרוא למטקות ״דינג דונג״ אבל מה לעשות שהפקיד רשם בטעות טינק דונג וככה זה גם נשאר.
למרות המגבלה הגופנית משה (בתמונה מימין) ופיני מגיעים כל בוקר ב 6 – ומחלקים בינהם את העבודה. כשמשה מדביק את הפלטות, פיני מניח אותם לייבוש במתקן המיוחד. וכשפיני יושב להדביק – משה קם ומשלים אותו.
ב 10 וחצי בדיוק הם עוזבים הכל ופותחים שולחן קטן עם גבינות, ירקות וקפה – רבים קצת על פוליטיקה וחוזרים רעננים להמשיך את יום העבודה.

 

מה זה בכלל לחצן?

20151022המורדים לחצן שכונת שפירא-9

רפי עוזיאלי לחצנות מתכת, חובות הלבבות 47 תל אביב
שנת הקמה: 1973
בעלים: רפי עוזיאלי, בן 70

גם רפי עוזיאלי לא ידע מה זה לחצן כשבת דודתו סיפרה לו כשהיה בן 15 שבשוק הפשפשים יש לחצן שמחפש עובדים. הוא בכלל רצה להיות טכנאי מטוסים אבל נכשל כישלון חרוץ במתמטיקה ואנגלית ובבית הספר הולץ החליטו לוותר עליו. אלה היו שנות השישים ותרבות המועדונים פרחה. רפי, שבחורות, בגדים יפים ומוסיקה עניינו אותו יותר ממשוואות עם נעלם אחד חיפש איך לעשות מספיק כסף כדי לדפוק הופעות ולרקוד בלי לעשות חשבון.
אז הוא הגיע לשוק הפשפשים והתחיל לעבוד. בשנה וחצי הראשונות נתנו לו להכין קפה, ללכת ולחזור, להביא ולקחת ובעיקר להסתכל ולנסות להבין מה עושה לחצן. ורפי הסתכל וראה איך מכופפים ומעצבים מתכות ומכינים מהם בתי מנורות, קערות רקועות וכלי פח בצורות שונות. כשהתחילו לסמוך עליו נתנו לו לנסות, בכל פעם קצת. ואחרי שחתך כל פעם אצבע אחרת התחיל להבין. ״למדתי דרך הידיים. והתחלתי לראות כסף, יכלתי לצאת בערב למועדונים ולבלות. התלבשתי יפה והתחלתי לאהוב את המקצוע״, הוא מספר.
ב 1973 מצא מקום קטן בשכונת שפירא, שהיה בעבר סנדלרייה, קנה 2  מכונות והתחיל לעבוד לבד. ״הייתי מאושר. עד היום אני שומר את 5 הלירות שקיבלתי עבור העבודה הראשונה שעשיתי. את ההזמנה קיבלתי מלאון צ׳רצ׳ינסקי שהיתה לו חנות אהילים בלוינסקי. הוא גם זה שהתחיל לשלוח לי עוד ועוד לקוחות״. מאז הוא שם, באותו חלל קטן. העבודה כמובן פחתה עם השנים ועוזיאלי כבר השלים עם העובדה שהמקצוע הולך ונעלם והמכונות בסין מחליפות את העבודה הידנית אבל הוא חושב שכולנו עושים טעות. ״כשהדור שלי יילך מפה והמקצוע הזה יעלם תהיה בעיה למי שיצטרך הזמנות קטנות שזה לא ממש משתלם למפעלים הגדולים״, הוא אומר.

החיים הובילו לאופקים

תכשיטי שהם אופקים

תכשיטי שוהם | הרצל 633, אופקים
שנת הקמה: אמצע שנות ה-70
בעלים: הנרי בן ברון (בן 80)

אפשר לנסות ולתכנן תוכניות אבל לפעמים החיים חזקים מכל תוכנית או דרך שבחרתם. הנרי בן ברון היה קצב. בזה הוא מבין ובזה הוא עסק כבר מגיל צעיר. אבל החיים הובילו אותו לאופקים, עיירה קטנה בדרום שאפשרויות התעסוקה בה מוגבלות, ואל חנות התכשיטים ברחוב הראשי. ״הדברים לא הסתדרו וחיפשתי מה לעשות ואיכשהו הגעתי לחנות הזו וקניתי אותה. מאז אני כאן. פותח מתי שיש לי כוח כי אי אפשר באמת להתפרנס – זה יותר דרך להעביר את הזמן״, הוא אומר. את החנות שהוקמה באמצע שנות ה 70 השאיר בן ברון בדיוק כמו שהיתה, עם התפאורה והסחורה שכבר אין לה יותר מדי דורש.

זיכרון מרחוב שינקין של פעם

המורדים שינקין

אבי לוי פירות וירקות | שינקין 55, תל אביב
בעלים: אבי לוי, בן 64
שנת הקמה: שנות ה־60 (לא ידוע תאריך מדויק). אבי לוי רכש את המקום ב־1974

אבי לוי מחנות הפירות והירקות חי את רחוב שינקין בכל רגע ורגע. כל מבנה מזכיר לו חנויות ואנשים שכבר אינם. "פה היתה מסעדה רומנית אדירה, ושם ממול היה אמיל הדקורטור. כאן ליד היתה חנות של חברת עלית, ולידה היתה חנות שמכרה רק ביצים של כץ, עליו השלום", הוא נזכר בגעגוע. שינקין, שעלה לגדולה כאחד הרחובות השווים של תל אביב בשנות ה־80 וה־90, איבד קצת מזוהרו, אבל אבי עדיין אוהב את המקום וזוכר את המפנה שעבר הרחוב. "בהתחלה היו פה רק חרדים, אבל לאט לאט הגיעו הצעירים עם כל הבלאגן שלהם והחרדים ברחו". את החנות הוא קנה אחרי מלחמת יום כיפור, כשהשתחרר וחיפש מה לעשות, והוא זוכר כמעט כל מי ששכר דירה בבניין. החנות אמנם שופצה מעט מאז, אבל הרצפה היא מקורית ולאבי אין כל כוונה להחליף אותה.

 

שאנז אליזה פינת נחלת בנימין


ofnat paris

אופנת פריז | נחלת בנימין 46 תל אביב
שנת הקמה: 1972
בעלים: אלי ביתן

אוליבר – זו ההצגה האחרונה שאלי ביתן תפר לה את התלבושות כשעלתה בבית ליסין בסוף שנת 2008. במשך שנים היו מגיעים אליו מהאופרה הישראלית, תיאטרון הבימה והקאמרי והוא היה תופר להם את הבגדים להצגות שרצו אחר כך על הבמות בכל הארץ. זו בסך הכל חנות קטנה שנפתחת לעוד חדרון ושם היה מתרחש הקסם של גלילי בד שהיו הופכים תחת ידיו לחליפות ובגדים, כמו שלמד לעשות בפריז. בלקוח אחד הוא מתגאה במיוחד – המליארדר האמריקני שלדון אדלסון שהיה מגיע אליו כשהיה צריך ג'קט או חליפה חדשה ואפילו הציע לו לבוא איתו לארה"ב ולעזור לו לפתוח שם מקום משלו. אבל אלי בן אדם צנוע ואחרי התלבטות עם אישתו סוניה ז"ל העדיפו השניים את החנות הקטנה בנחלת בנימין עם מדפי העץ הישנים, והרצפה המצויירת. "מה יש לי לחפש בארה"ב? אני אוהב את המקום שלי", הוא אומר כשהוא נזכר. 

לפני שלוש שנים, 37 שנים אחרי שפתח את החנות, אלי חלה והפסיק לתפור. הוא עדיין מגיע לכמה שעות מדי יום, מוכר מדי פעם איזה חולצה או חגורה ללקוח מזדמן ומתגעגע לימים שאופנת פריז היתה אחת מחנויות האופנה המובילות של תל אביב.

ofnat paris-2

הקונדיטור האומן מבת ים

קונדיטוריה סמי | הרצל 53 בת ים
שנת הקמה: 1972
בעלים: סמי וייס, בן 69

כשהיה בן 12 ביקש אחד החברים בשכונה ברומניה מסמי לבוא ולהחליף מישהו שעבד במפעל העוגות והסוכריות. סמי ששמע "ממתקים" – הסכים מיד. ההתאהבות היתה מהירה ומאז סמי מתעורר כל בוקר בהתרגשות ליצירות היומיות שלו: העוגות, המאפים, והמתוקים. כמו כל אומן – למרות שהטכניקה קבועה – מה שיוצא תלוי בהשראה, במצב הרוח ובסביבה, ומבחינתו כל יום הוא יום חדש. סמי עוד זוכר איך בתור ילד היה מגיע ראשון אל המפעל, חוטב את העצים, מדליק את התנורים הגדולים ולומד את סודות האפיה. שם, ברומניה הוא למד להכין את הסברינה המופלאה שלו ואת שאר העוגות והעוגיות שנעשות עד היום ביד ועם מיטב החומרים. למרות שזה מקטין את הרווחים יש דברים שסמי לא מוכן להתפשר עליהם וחומרי הגלם שלו הם מהמובחרים שיש. 

מאז שפתח את הקונדיטוריה – בת ים הספיקה לעבור שינויים גדולים וסמי מצטער שרבים מהעולים החדשים מחבר העמים, שרבים מהם עברו להתגורר בעיר, לא נכנסים ומעדיפים את מה שמוכר להם מהבית. הנחמה שלו היא הלקוחות הוותיקים. אבל סמי מגלה שבעיקר הוא אוהב את הילדים שגדלו ועזבו את בת ים ושבסופי שבוע כשהם חוזרים לבקר, הם נכנסים דבר ראשון אליו ומבקשים את עוגת השמרים שוקולד שגדלו עליה ושהפכה לסימן המסחרי שלו.