בחנות אצל ברטה

ברטה רמת גן

ברטה חנות הלבשה | עוזיאל 70 רמת גן
שנת הקמה: 1963
בעלים: ברטה עבודי בת 85

לברטה לא נשאר עוד הרבה זמן בחנות שהקימה יחד עם בעלה ראובן לפני 50 שנה. הוא נפטר לפני 15 שנה ומאז היא לבד בחנות – ממשיכה בכל הכוח ולא מפסיקה לחייך ולצחוק למרות שבקרוב הולכים להקים במקום רב קומות. את החנות אומנם יהרסו אבל היא לא מתכוונת להפסיק לעבוד. "אני אוהבת לעבוד וכשיהרסו פה אני אשכור לי מקום ליד ואמשיך. אני לא יכולה לשבת בבית".
ההתחלה היתה צנועה. הרחוב היה קטן ומשובץ בבתים פרטיים, וברטה וראובן היו בין הראשונים, בחולות. בני הזוג שכרו מקום קטן צמוד למכולת, קנו מכונת תפירה והחלו לתפור, לתקן בגדים ולמכור. תוך כמה שנים כולם הכירו אותם וועבודה אף פעם לא היתה חסרה. את השידות והרהיטים הם לא החליפו "כי הבגדים לא אוהבים ריח של צבע חדש". וכך עומדים להם מדפי העץ הישנים שהתרוקנו בינתיים מסחורה ומזכירים שפעם היה כאן עסק משגשג. לידה בצריף עץ היה סנדלר אבל הוא כבר מזמן איננו וגם המכולת הצמודה כבר סגורה עשרות שנים. והיא עדיין שם. כששואלים אותה אם יש מספיק עבודה היא אומרת "תודה לאל – מעל הראש. אני לא צריכה יותר".

חייט של פעם

chayat elyahu

חייט | נחלת בנימין 29 (קומה שנייה) תל אביב
שנת הקמה: סוף שנות ה-60 (לא זוכר שנה מדוייקת)
בעלים: אליהו חודר (בן 75)

כדי להגיע לאליהו צריך להתאמץ. מיד אחרי שמסתיים מדרחוב נחלת בנימין יש בניין ישן שהמסעדות והברים שבחזיתו מתחלפים מדי כמה שנים. שלט קטן בכתב יד בחזית מפנה לחצר ולמדרגות שמובילות לקומה שנייה שנראית במבט ראשון נטושה. אבל מי שמתאמץ ובכל זאת מטפס מגלה שם בחדר קטן שלא השתנה כבר יותר מ 40 שנה את אליהו ליד מכונת התפירה הוותיקה שהוא מסרב להחליף. גוזר ותופר ביד אומן כמו שרק פעם ידעו לעשות. "היום החליפות זה הכל הדבקה של בד על בד, עבודה גרועה. אני תופר את הג'קטים בעבודת יד עם תפרים נסתרים כמו שצריך לעשות. פעם הייתי עובד על 10 בלילה כל יום כדי לעמוד בקצב",  הוא אומר ומבין שהימים האלה כבר לא יחזרו. העולם השתנה והיום אף אחד כמעט לא צריך חליפה תפורה ביד ואליהו עושה בעיקר תיקונים שגם בהם הוא משקיע – כאילו היו הדבר החשוב ביותר בעולם.

"כאן חיינו, כאן אהבנו – לא מוכרים את זה בכסף"

צמר מתי | אבן גבירול 98 תל אביב
שנת הקמה: 1968
בעלים: יצחק (בן 82) ומתי (בת 77) רוסו

"מי בכלל צריך היום צמר? המבוגרות של תל אביב כבר הזדקנו והצעירות כבר לא לומדות בבית הספר לסרוג ולרקום – אז אנחנו נשארנו בלי עבודה", אומרת לי מתי כשאנחנו מתחילים לדבר. אבל למרות שכבר כמעט ואין לקוחות מסדרת מתי את כדורי הצמר כמו חיילים על המדפים, לפי גוונים, בתקווה שאולי יום אחד גם להם יימצא שימוש. אצלה זה בכלל עובר במשפחה. לאביה הייתה בראשית ימיה של תל אביב חנות צמר באלנבי. אז עוד היו מגיעים אליו מכל הקיבוצים כדי שירקום להם על החולצות הרוסיות.

גם יצחק סוחב על הגב שק של סיפורים. הוא נולד בירושלים, שרת בצבא הבריטי ואיבד את אחותו בפיצוץ מלון המלך דוד. אחרי שהתחתנו שיכנעה אותו מתי לפתוח את החנות. אז עוד לא בנו את בניין העיריה שניצב בגאון מולם ועיקר העסקים ברחוב היו של בעלי מלאכה זעירים: וילונות, רפדים ומתקני מכשירי רדיו. כולם נעלמו מזמן והם עדיין שם, כמו שריד אחרון למה שרחוב אבן גבירול היה פעם. ממשיכים להחזיק מעמד, כמעט בהחבא ומספקים עצה טובה וטיפים למי שבכל זאת נכנס. וזה לא קל לשרוד – במיוחד כאשר מדי יום מציעים להם המון כסף כדי לעזוב ולהשכיר את המקום. אבל לכל מי שחושב שיצליח לפנות אותם הם אומרים: "כאן חיינו, כאן אהבנו, כאן התבגרנו – לא מוכרים את זה בכסף".

***כמה חודשים אחרי שביקרתי ב"צמר מתי" החנות נסגרה.

אלאדין משוק הפשפשים

אלאדין, חידוש כלי כסף ויודאייקה
יהודה מרגוזה 8, יפו
שנת הקמה: 1960
בעלים: רוז'ה ז'אוי, בן 75

בפינה חשוכה בשוק הפשפשים מחדש רוז'ה ז'אוי כבר יותר מ 50 שנה כלי כסף עתיקים וחפצי יודאייקה. את העבודה הוא למד בטוניסיה בגיל 14 וכשעלה לארץ ב 1951 החל לעבוד בבית המלאכה הקטן בשוק עד שב 1960 קנה את המקום והפך לעצמאי. במשך השנים אסף רוז'ה קהל לקוחות נאמן שמגיע במיוחד כדי לזכות בטיפול המסור שלו. אבל המקום שלא השתנה בעשרות השנים האחרונות, הולך לעבור מתיחת פנים בקרוב מאוד. הבן משה, שעובד כמעצב, החליט להצטרף לאביו – להקים במקום קומת גלריה ולחדש את החלל תוך הבטחה לשמור על הצביון הייחודי.

איש המנורות

מאורית, דיזנגוף 172, תל אביב
שנת הקמה: 1963 (ברחוב בן יהודה)
במיקום הנוכחי מ 1973
בעלים: משה מאירוביץ, בן 68

כבר כילד התעניין משה במנורות. הוא נולד וגדל בתל אביב, ברחוב דיזנגוף, שהיה אז שם נרדף לנהנתנות ולסגנון חיים שהיו שונים מכל מה שייצגה ישראל השמרנית. שם, בדיזנגוף ופינת רחוב ז'אן ז'ורס היתה חנות מנורות ותיקה וכשהיה בן 12 וחצי רצה הגורל ובעל החנות קרא לו וביקש ממנו עזרה. מאז הוא בעסק.
כשהשתחרר מהצבא לא היה לו ספק מה הוא הולך לעשות ופתח את חנות המנורות הראשונה שלו ברחוב בן יהודה. אחרי 10 שנים עבר משה קרוב יותר למקום בו נולד – רחוב דיזנגוף. מאז הוא שם כבר 39 שנים. מבט לתוך החנות, שמלאה באלפי מנורות ואהילים מכל הסוגים ומתקופות שונות, מספק הצצה נדירה אל תקופת חיים אחרת.