המכירה והחרטה, הסיפור של שטיין ספרים

שטיין ספרים

שטיין ספרים | המלך ג׳ורג׳ 43 ירושלים
שנת הקמה: 1954
בעלים: אברהם כרמי, בן 70 פלוס

הסיפור סביב חנות הספרים, אחת מהוותיקות בירושלים, הוא סיפור של עסקים חברות, וחרטה גדולה. את המקום שעמוס בכ 30 אלף ספרים יד שניה הקים בשנות ה-50 הרברט שטיין שעלה מפרנקפורט אחרי עליית הנאצים לשלטון. הוא התמחה באיתור ספרים נדירים ושרת את הלקוחות הרבים שבינהם נמנו חברי הכנסת, מנהיגי העם וסופרי העיר כמו ש"י עגנון וישעיהו ליבוביץ'. החנות צברה קהל לקוחות גדול ועם מותו של שטיין באמצע שנות ה-90 תפס את מקומו נכדו דוד יחזקאלי. אבל אחרי כ 23 שנה שבהם ניהל את המקום החליט יחזקאלי לפני כשנה לעזוב את העסק ואת העיר ולעבור להרצליה. את המקום רכש אחד הלקוחות הוותיקים שלו, אברהם כרמי, שגם עזר לו לא מעט בניסיונות להמשיך ולקיים את החנות.
אבל אז, אחרי שהעסק נמכר התחרט יחזקאלי ורצה להשיב לעצמו את העסק שהקים סבו והפך לאייקון ירושלמי ובשלב הזה כרמי כבר סירב. על העימות שפרץ בינהם הם מסרבים לדבר אבל בכל מקרה – השניים התחלקו בספרים ויחזקאלי עבר להרצליה וניסה לפתוח מחדש חנות ספרים בשם דומה. כרמי שעבד בעבר במשרד מבקר המדינה, נשאר בירושלים, החליט להציל את החנות ואת המוסד הוותיק מתוך כבוד להיסטוריה. הוא מגיע מדי בוקר, ממפה ומקטלג את האוצר שנפל בידיו – עשרות אלפי ספרים מכל תחום ובהם גם ספרים עתיקים בני 350 שנה המסודרים על המדפים הארוכים במרתף הירושלמי. אחד הדברים שמרגשים אותו וממלאים אותו באושר הוא התגובה על פניהם של הלקוחות כאשר הוא מצליח לאתר עבורם ספרים שכבר לא מוצאים בחנויות. ״מה שחשוב לי זה החוייה, המפגש עם האנשים והאפשרות לעזור להם למצוא משהו שלא הצליחו למצוא בשום מקום אחר״, הוא אומר.

 

עדיף בפינה כי באמצע אתה תקוע

מכולת שדרות

חנות נוחות | מרכז מסחרי שדרות
שנת הקמה: 1957
בעלים: ששון שרה, בן 62

בשדרות כולם מכירים את ששון שרה. כבר יותר מחמישים שנה החנות הקטנה שלו, אולי הוותיקה בעיר, משרתת את התושבים. הוא ממשיך את אביו ואימו, יוסף ורחל, שהקימו את המכולת הקטנה – כשמסביב רק כמה פחונים דלים. אז רק הקיבוצניקים נחשבו לחלוצים אבל נראה שהתואר הזה בהחלט מתאים ליוסף שרה. איזה תואר עוד אפשר לתת למי שעזב את רעננה באמצע שנות החמישים ועבר להתיישב בשדרות? אישתו והילדים הצטרפו שנה מאוחר יותר אבל יוסף כבר הקים את העסק שיהפוך למכולת וברבות הימים לחנות נוחות. הוא בחר במיוחד את החנות הפינתית כי ״מפה תמיד אפשר לזוז. באמצע לעומת זאת אתה קבור״.
החיים היו קשים אז. החום בקיץ בפחונים היה בלתי נסבל והקור בחורף היה מקפיא עצמות. קמח הביא יוסף בשקים גדולים וחילק למנות קטנות. שמן קנה בגלונים ומילא ללקוחות בבקבוקי זכוכית קטנים. הכל היה צנוע ודל. ״ארטיקים היו בשלושה טעמים – לימון, קסטה ולוקס. ואני עוד זוכר שהוציאו את הפריגורט הראשון בתחילת שנות ה 70. זו היתה חגיגה. אמא שלי אמרה לי: ׳אתה חייב לטעום את האשל החדש – יש לו טעם של אפרסק׳״, מספר ששון.
ההורים כבר נפטרו והוא ממשיך, אבל אם פעם החנות היתה מלאה בכל שעה של היום – עכשיו מדי פעם מגיע לקוח וששון בעיקר יושב בחוץ וממתין. אולי משהו ישתנה.

 

שלושת הלורדים

אופנת לורד דרך יפו

אופנת לורד | דרך יפו 34 תל אביב
שנת הקמה: 1956 (במיקום הנוכחי מ 1965)
בעלים: האחים (מימין) ויקטור (81), ויקטוריה (83) והרצל (64) דניאל

58 שנים שבאופנת לורד מתמחים ועושים רק דבר אחד: חולצות גברים. אין מכנסיים, אין אפודות או מעילים ואין הלבשה תחתונה. רק חולצות מכופתרות מכל הסוגים, הצבעים והגזרות. במיקום אסטרטגי על דרך יפו בתל אביב נמצאת החנות שמזכירה בתי כלבו ישנים ממקומות רחוקים. כשנכנסים אפשר לבחור לגשת לויקטוריה, ויקטור או הרצל – שלושת האחים הנאמנים שנותרו מהאימפריה של משפחת דניאל. 6 אחים היו בעסק לפני שהם התפצלו.
זה התחיל במפעל ברחוב הרצל שהעסיק כ 50 עובדים וייצר חולצות גברים ששמען יצא למרחוק. לפני 12 שנים נסגר המפעל והיום הכל מיובא מאיטליה וטורקיה. על סין הם לא מוכנים לשמוע ועדיין המחירים באופנת לורד מפתיעים. ״אנחנו הרבה יותר זולים אבל רק מי שמכיר אותנו יודע. עם השנים זה נהיה קשה אבל אנחנו שורדים וכל עוד אנחנו לא מפסידים – נמשיך״, אומר הרצל.
את חלון הראווה הייחודי של החנות הוא מעצב בעצמו – עשרות חולצות מקופלות תלויות בזוויות שונות זו לצד זו ויוצרות עושר מהפנט. זה אולי לא לפי כללי העיצוב המודרני אבל הרצל אוהב את זה ככה, וככה זה גם יישאר.

חורף חם בצמר רחל

צמר הרצליה

צמר רחל | סוקולוב 55, הרצליה
שנת הקמה: 1959
בעלים: רחל ( ״לא שואלים אישה בת כמה היא״) ובצלאל גלילי

בשנות ה-60 פעלו בישראל כמה בתי חרושת שייצרו צמר. אנשים היו קונים את הגלילים הצבעוניים, סורגים לבד – והתחום פרח. זו התקופה שרחל גלילי פתחה את החנות הקטנה שלה בהרצליה בעיקר כדי להיות עסוקה ולא לחשוב על אחיה שנפל שנה קודם. היא לא שיערה אז שזה הולך לתפוס.
רחל הפעילה את החנות לבד וגם לימדה את מי שרצה לדעת איך לעבוד עם המסרגות והלקוחות הגיעו. היו ימים שאפילו עמדו בתור מחוץ לחנות כדי לקבל עצה וטיפ טוב.
במשך השנים הצטרף גם בעלה בצלאל לעבודה אבל העומס רק הלך ופחת. מפעלי הצמר נסגרו והתברר שהרבה יותר זול לקנות סריג מוכן. גם קהל הלקוחות השתנה עם השנים והם נהיו יותר ״קשים״, כהגדרת רחל.
למרות הכל רחל ובצלאל המשיכו והחזיקו מעמד כדי לראות איך בשנים האחרונות מתחילה שוב פריחה בתחום – מה שמצריך לפעמים גם עזרה נוספת מהבת, שמגיעה לחנות לעבוד יחד איתם. בעיקר לקראת החורף. ובדיוק כמו פעם רחל שם, מדי יום, כדי לתת הדרכה, עצה ואפילו תוכנית כדי שהסוודר לנכד יהיה הכי יפה בעולם.

שוקו ולחמניה

מכולת הרצליה

מכולת | סוקולוב 74, הרצליה
שנת הקמה: סוף שנות ה-50
בעלים: ראומה בוסאני (בת 78)

כשראומה ואברהם (ז"ל) פתחו את המכולת הקטנה ברחוב סוקולוב בהרצליה עוד לא היו רשתות מזון עם סניפי ענק בסביבה. אנשים עוד לא מילאו עגלות בעשרות מצרכים שהם לא באמת צריכים ואת הקניות היו עושים מדי יום במכולת. לחם, חלב, גבינות, שימורים וגם מוצרי ניקיון – את זה אפשר להשיג אצל ראומה עד היום. אז, בימים ההם, היה עמוס במכולת הקטנה כמעט תמיד וראומה ואברהם הוציאו שמנת מהמדף האחורי למי שהתקשה לאתר אותה בעצמו, חתכו חצי לחם שחור ועשו חשבון בעיפרון על חתיכת קרטון. אבל אז מתישהו זה קרה והעולם השתנה. ראומה השלימה עם זה מזמן למרות שעדיין קשה לה להבין את האנשים. "אומנם לא נכנסים לפה הרבה אנשים אבל מי שקונה יודע שמכולת זה הרבה יותר חסכוני. באים וקונים רק את מה שבאמת צריך ולא את כל מה שבסופר מנסים להכניס לך". אבל גם בימים שכל מה שהיא מוכרת זה לחמניה ושקית שוקו אחת, היא מרוצה. "אני אומרת תודה על מה שיש ועל זה שעדיין יש לי תעסוקה".

בגדים של "אתא"

גרינברג הלבשה

גרינברג הלבשה | דרך השלום 101, תל אביב (כיכר שביט, גבעתיים)
שנת הקמה: 1954
בעלים: יששכר גרינברג, בן 70

על גבול גבעתיים תל אביב יש חנות בגדים קטנה שעדיין מחזיקה בגדים של "אתא". זו היתה ההתמחות של לוי יצחק גרינברג, שהקים את החנות ואליו הצטרף הבן יששכר אחרי שסיים את השירות הצבאי. חולצות עבודה כחולות, הלבשה תחתונה ובגדי חאקי – אם זה "אתא" – היה אפשר למצוא את זה אצל גרינברג ועל המדפים הישנים נותרו דוגמאות אחרונות, כמו במוזיאון, ממיטב התוצרת של המפעל הישראלי, שסגר את שעריו. אבל עכשיו צריך הרבה התמדה כדי לשכנע את יששכר למכור. קשה לו להיפרד. זו אולי הסיבה שהוא לא שינה כלום והשולחן, המגרות והמדפים נותרו כמו שהיו, בפורמייקה בהירה – עדות לחיים בתל אביב של שנות החמישים. 
יששכר מתפרנס מהלקוחות הוותיקים שעדיין מגיעים אבל לא צופה לזה עתיד רחוק. "שופינג הפך היום לתחביב. אנשים הולכים לקניון, שם יש להם מבחר של עשרות חנויות, הם קונים בגדים, אוכלים גלידה עם הילדים ורואים בזה בילוי. זה לא מה שהיה פעם. אלי צריך לבוא במיוחד, לחפש חניה והמבחר קטן. אין לי יכולת או דרך ואני גם לא רוצה להתחרות בחנויות בקניון", הוא אומר וצופה שלא ישארו עוד חנויות כמו שלו. "נשארתי מהבודדים וזה הולך ונחלש אבל אני אוהב את החנות ובגלל שאני לא באמת מתחרה בהם גם אין לי צורך לשנות כלום וככה היא תישאר כל עוד אני כאן".

גרינברג הלבשה2

נלחם כמו נמר

נמר מברשות

נמר מברשות | דרך יפו 39, תל אביב
שנת הקמה: 1958
בעלים: אברהם כהן, בן 62 

שהיה ילד עזר אברהם לאביו יוסף ולסבו ישראל ליצור את המברשות כמו שרק הם יודעים ובשנת 1958 הם החליטו לעשות את הצעד ופתחו באחת הדרכים הסואנות של תל אביב את החנות ובית המלאכה הקטן למברשות. כמו פעם אברהם עדיין שם ועדיין מייצר מברשות ייחודיות שלא תמצאו בשום מקום אחר. חומרי הגלם שלו הם שיער ונוצות של בעלי חיים, קש, סיבים צמחיים וניילון.
אברהם נאחז בציפורניים כדי לשרוד מול הייצור הזול מסין ומתוסכל מזה שאנשים מוכנים לשלם ברשתות הגדולות הרבה יותר על מוצר הרבה פחות טוב בעוד שאצלו אפשר להשיג מברשות מעולות, שנוצרו מכל הלב בשיטות של פעם ובמחיר זול יותר. 
את המברשות הוא ממציא לבד ומשקיע בזה הרבה זמן ומחשבה. יש מברשות לריפודי ספות, מברשת להסרת קורי עכביש ומברשת עם ידית טלסקופית לניקוי התקרה. אבל הלהיט אצל אברהם היא המברשת שמנקה את מסילות התריסים. המצאה נוספת שהוא גאה בה היא המברשת  לניקוי מקלדת המחשב. "ככה זה, צריך להתאים את עצמך למציאות", הוא אומר. 

השוק זה הבית

רחמים ומיכאל ירקות | אדוניהו הכהן 10 (שכונת הבוכרים), ירושלים
שנת הקמה: תחילת שנות החמישים (לא זוכר שנה במדויק)
בעלים: רחמים דגן (בן 85) ומיכאל דגן (בן 60)

 את חנות הירקות הקטנה בשוק הבוכרים הקים אבא של מיכאל כשהשוק היה בשיאו. מאז הבכורה עברה לשוק מחנה יהודה אבל ברחוב הקטן שבו כולם מכירים זה את זה מיכאל מרגיש בבית. הוא שם מאז שהיה תלמיד בבית הספר היסודי ועזב את הלימודים כדי לעזור לאבא. גם היום הוא עוזר לאביו ומכריח אותו לצאת מהבית ולהגיע לעבוד. "אם לא יעבוד הוא ייגמר", הוא אומר.
מיכאל אוהב את השוק. "יש פה אנשים מכל הסוגים והמינים בדיוק כמו בירקות", הוא אומר ומתגעגע לפירות ולירקות של פעם כשהטעם היה חזק ולא סינטטי ואת המלפופונים והעגבניות הריחו כבר מרחוק. במשך כל השנים שחלפו מאז הקים אביו את המקום כמעט ולא השתנה דבר וגם כשמיכאל רוצה לשנות משהו הוא נתקל בהתנגדות קשה מצד אביו שפשוט לא מוכן. "הוא אוהב את המקום כמו שהוא ואפילו טלפון למישלוחים לא נותן לי להכניס", מספר מיכאל בחיוך של השלמה.
בתמונה מימין: מיכאל ואחד הפועלים שלו 

מגירות מלאות באותיות

דפוס אשר | נווה שאנן 51, תל אביב
שנת הקמה: 1953
בעלים: אשר פואד (בן 77)

בית הדפוס הקטן של אשר שוכן בקצה התחנה המרכזית הישנה ונמצא שם עוד מהימים שכל החנויות היו של בעלי מלאכה לנעליים. הרבה השתנה מאז בתחנה הישנה.  די קשה לשמוע שם היום עברית, ובליל השפות, הריחות והטעמים הם כמו מסע בארץ זרה. אשר, שצופה ברחובות התחנה משתנים לנגד עיניו, אינו אוהב את את מה שקורה אבל הוא כבר מבוגר מכדי לעזוב, ובבית אין לו כוונה להישאר. הוא אוהב את האותיות וריח הדפוס מהמכונות הישנות. קשה להאמין אבל כבר בגיל 13 היה לאשר בית דפוס קטן משלו בבגדד והוא היה מוציא לאור שבועון עם תמונות של הכוכבות העיראקיות של אותה תקופה.

כשהגיע לישראל בגיל 17 התגייס לצבא אבל מיד עם שחרורו קנה מכונת דפוס גרמנית ופתח את המקום ששורד עד היום. אשר אוהב בעיקר את השיטות הישנות שבהן צריך לסדר את אותיות הברזל אחת ליד השניה והמגירות שלו מלאות בפונטים מסוגים וגדלים שונים. על הקירות עוד תלוי פוסטר דהוי של סטרסקי והאצ' מהימים של"מעריב לנוער" היה מצורף בכל שבוע פוסטר של הכוכבים העכשוויים. אבל כמו שזמנו של הצמד האמריקאי כבר מזמן עבר, גם שיטת סידור האותיות כבר חלפה מהעולם ועבודה כמעט ואין. לאשר זה לא משנה – תנו לו לקום בבוקר ולבלות את היום לצד המכונות הוותיקות והאותיות שהוא אוהב – והוא מאושר. "יותר מזה אני לא צריך", הוא אומר.

הרפד מסיביר

מרפדיה | אחד העם, תל אביב
שנת הקמה: 1957
בעלים: משה בורטמן (בן למעלה מ-80)

כשהיה ילד נשלח משה מפולין לסיביר. בן 15 וחצי הוא היה כשגילה את המקצוע שליווה אותו כל חייו. בסיביר הוא התחבר עם רפד ואצלו למד לעבוד. שנים אחרי זה כשעלה לישראל הגיע לרחוב הרצל בתל אביב וכמובן השתלב מיד בעבודה. מלחמת העצמאות קטעה רק לכמה חודשים את העבודה אבל שינתה את מסלול חייו. אחריה הוא כבר פתח עסק עצמאי ומאז הוא שם, בחזית הבניין ברחוב אחד העם סמוך לרחוב שינקין.

אם פעם מקצוע הרפד היה קשה והיה צורך להדק ולחזק קפיצים – היום זה כבר הרבה יותר פשוט. הכורסאות המודרניות כבר עשויות בעיקר מספוגים והעבודה של משה הפכה קלה כך שאפשר לעשות אותה גם בגילו. אבל מה שמאיים על משה הוא לא היכולת לעבוד אלא תנופת הפיתוח שעוברת על תל אביב ולא פסחה גם על הבניין בו הוא עובד כבר עשרות שנים. היורשים החליטו להרוס ולבנות והוא נאלץ לוותר. לפתוח במקום אחר כבר אין לו כוח.

שומר הסף האחרון

מרכז הצמר | דרך יפו 107, חיפה
שנת הקמה משוערת: 1955
בעלים: אברהם ליכטהויז, בן 84

מה לאיש אצ"ל שישב בכלא הבריטי כשהיה בן 18 ולצמר? אם תשאלו את אברהם הוא ישמח להסביר שלחיים דרכים מוזרות שלא תמיד אפשר לצפות. את חנות הצמר הענקית, ששוכנת במרתף של מבנה עתיק שבסיסו הוא מימי הטורקים, הקימה בכלל אימו, זהבה הרטמן. כשלא יכלה עוד לעבוד עזב אברהם את מקצועו כמהנדס והגיע לעזור. ומאז – כבר יותר מ 30 שנה הוא שם. אבל ימי התהילה של הצמר והסריגה כבר עברו ואברהם בעיקר שומר על פיסת הנדל"ן היקרה מפני אלה שמנסים לפנות אותו כדי לבנות במקום בית מלון מפואר. "אני מחסל את הסחורה. הספיק לי, אבל אם הייתי עוזב כבר מזמן היו הורסים פה את המקום ובונים. אבל מה אני כבר יכול לעשות. לא אוכל להמשיך לעבוד עד גיל 100", הוא אומר בהשלמה".

לאהוב את מישו

מישו | רזיאל 7 יפו
שנת הקמה: תחילת שנות ה-50 (לא זוכרים תאריך מדויק). במיקום הנוכחי כ-25 שנה
בעלים: שרה ומישו פיגנבאום (גיל: "זה סוד צבאי")

כדי לאכול את הקבב הרומני המדהים שמגישים במישו צריך להתאמץ. שרה ומישו כבר בני למעלה מ-80, ופותחים את המסעדה הוותיקה ל 3 שעות בלבד – ארבע פעמים בשבוע, אבל זה בהחלט מומלץ. לשניים היתה מסעדה עוד ברומניה והם דור רביעי למסעדנים ששומרים באדיקות על הטעמים המקוריים שעברו במשפחה לאורך השנים. גם לטניה, שעוזרת להם במסעדה מישו לא מגלה את המתכון והוא ממשיך להכין הכל לבד. לכאן מגיעים מי שמחפשים אוכל פשוט. פרוסות לחם לבן עבה, סלט כרוב או כבד קצוץ וקבב רומני אמיתי – כמו פעם. בצהרים המסעדה הקטנה מתמלאת ואל כולם מתייחסת שרה כאל חברים ותיקים – גם אם זו פעם ראשונה אצלם. מישו, למרות הגיל, לא מוותר על העמדה שלו על הגריל – תמיד עם חיוך שעובר גם לאוכל וממלא אותו באהבה.

מעדנייה טורקית בשוק נתניה

המעדנייה הטורקית יוחאי, ויצמן 8, נתניה

שנת הקמה: 1950

בעלי המקום: יצחק (בן 76) ואידה (בת 67) יוחאי

נתניה היתה בת 21 שמעדניית יוחאי נפתחה. שם, באחד הרחובות הראשונים, ליד השוק המפורסם של העיר פתח דודו של יצחק, מאיר אלטבן, מעדנייה קטנה שהזכירה לו את המקום ממנו הגיע לישראל. ב 1971 הצטרף יצחק ומאז הוא שם, באותו רחוב, מוכר את אותם מעדנים מוכרים ונעזר באישתו אידה שאחראית על הסדר המופתי.

"אני אוהב את העבודה שלי ואת המקום שלי – אחרת לא הייתי נשאר 40 שנה" אומר יצחק ומספר שכל השכנים שלו כבר עזבו מזמן. "הכל ברחוב כבר התחלף במשך השנים ורק אנחנו עוד כאן. אני פותח את החנות כל יום וממנה מקבל כוח. וכל עוד אוכל לעבוד – אמשיך".

 

זוכרת את המחירים בראש

כל בו יחזקאל, אבן גבירול 163, תל אביב
שנת הקמה: 1956
בעלת המקום: מרים גבעוני, בת למעלה מ-80

כשכל בו יחזקאל נפתח על ידי מרים ובעלה יחזקאל, החלק הצפוני של רחוב אבן גבירול היה עבור רבים מהתל אביבים פריפריה רחוקה. מדרכות עוד לא היו ומי שהגיע לחנות נאלץ ללכת בחול החם ובשעות הערב בחושך כי תאורת הרחוב הגיעה בשנים הראשונות לפעילות רק עד שדרות נורדאו.
תל אביב היתה אז מקום קטן עם חלומות גדולים. השנים חלפו, מרים כבר לא צעירה והתחרות הגדולה עם הרשתות הגדולות גזלו את רוב הלקוחות אבל היא לא מוותרת. "ב 8 אני מגיעה ופותחת את החנות. מסדרת ומחכה ללקוחות עד 7 בערב", היא אומרת. את המחירים היא זוכרת בראש ואת החשבון עושה במחברת קטנה ומצהיבה ועיפרון ישן.
החנות לא השתנתה מיום הפתיחה לפני 55 שנים – כי ככה היא אוהבת ואין לה כוונה להשתנות. וכמו הריהוט הוותיק כך גם הלקוחות – נאמנים כבר שנים ארוכות אבל גם הם לאט לאט נפטרים. "יש עדיין כאלה שמביאים את הילדים והנכדים להראות להם איפה גדלו ושמחים לגלות שאני עדיין כאן", היא מספרת.