איש המנורות

מאורית, דיזנגוף 172, תל אביב
שנת הקמה: 1963 (ברחוב בן יהודה)
במיקום הנוכחי מ 1973
בעלים: משה מאירוביץ, בן 68

כבר כילד התעניין משה במנורות. הוא נולד וגדל בתל אביב, ברחוב דיזנגוף, שהיה אז שם נרדף לנהנתנות ולסגנון חיים שהיו שונים מכל מה שייצגה ישראל השמרנית. שם, בדיזנגוף ופינת רחוב ז'אן ז'ורס היתה חנות מנורות ותיקה וכשהיה בן 12 וחצי רצה הגורל ובעל החנות קרא לו וביקש ממנו עזרה. מאז הוא בעסק.
כשהשתחרר מהצבא לא היה לו ספק מה הוא הולך לעשות ופתח את חנות המנורות הראשונה שלו ברחוב בן יהודה. אחרי 10 שנים עבר משה קרוב יותר למקום בו נולד – רחוב דיזנגוף. מאז הוא שם כבר 39 שנים. מבט לתוך החנות, שמלאה באלפי מנורות ואהילים מכל הסוגים ומתקופות שונות, מספק הצצה נדירה אל תקופת חיים אחרת.

מודעות פרסומת

  1. רעיון נפלא, אסי. מאד מעריך את ההשקעה, הצילומים והכתיבה.
    לסבא שלי היתה חנות ווילונות בדיזינגוף משנות החמישים ועד שנות התישעים. היה לו מאד קשה לוותר עליה. חלק מהעיניין זה שבשלב מסויים הגדרת הזהות שלו היתה משולבת בחנות. הוא היה בעל החנות באותה מידה שהיא היתה הבעלים שלו. לוותר על החנות היה לוותר על הזהות העצמית שלו כיוון שהוא לא ידע לעשות משהו אחר. ברגע שכבר לא יכל יותר להחזיק את החנות והיה מוכרח לסגור, החלה ההתדרדרות שהובילה בסוף למותו.
    תודה שנתת לי את ההזדמנות לחשוב עליו היום.

  2. אני אוהב את המקומות הישנים הללו.
    כשהייתי קטן, סבתא שלי היתה לוקחת אותי לחנות "אתא" בתל אביב שבה היא עבדה, ובדרך לעוד כמה מקומות (הלכנו הלוך וחזור ברגל – מהסינרמה עד אלנבי ושוק הכרמל).

    למדתי להעריך את המקומות האלה, כי שם נמצאים החיים האמיתיים. עד היום אני מעדיף לתת את כספי לאנשים כאלו מאשר לרשתות, גם אם אני משלם יותר. לאופטומטריסט שלי ברעננה, למשל – אני הולך כבר למעלה מ-30 שנים. וכל פעם אני לומד מחדש כמה טוב לי אצלו, וכמה הרשתות דפוקות. לאחרונה גם "העברתי" את אישתי לטיפולו, והיא היתה מרוצה כמו שלא היתה מרוצה בחייה! לפני כשנה, במסגרת תואר במנהל עסקים, כתבתי גם סמינריון בנושא של חנויות האופטיקה הקטנות, וכיצד הן מתמודדות מול הרשתות – מנקודת מבטם של הלקוחות. העבודה עצמה היתה חווייה יוצאת דופן.

    כשגרתי בפלורנטין במשך כ-3 שנים, המקומות הקטנים האלו היו כמו טעם חדש לחיים. החשמלאי תמיד היה באיזו פינה באחד הרחובות הקטנים, המאפיה במטלון שירתה אותי תמיד נאמנה, בפיצוחיה של האחים ג'רסי תמיד היו פיצוחים פשוטים – אבל טריים וחמים – כאלו שברור שהם נקלו באותו יום ממש בחדר האחורי. המכבסה השכונתית היתה אמינה והם אפילו עימלנו לי את חולצות הצווארון שלי כמו שעשו פעם. חנויות התחפושות ומתנות על רחוב כפר גלעדי היו חווייה בפני עצמה. ויש אינספור דוגמאות קטנות כאלו.

    תודה על שיתוף של סיפורים מאוד מעניינים ונוגעים ללב. .


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s