כל בו יחזקאל, אבן גבירול 163, תל אביב
שנת הקמה: 1956
בעלת המקום: מרים גבעוני, בת למעלה מ-80
כשכל בו יחזקאל נפתח על ידי מרים ובעלה יחזקאל, החלק הצפוני של רחוב אבן גבירול היה עבור רבים מהתל אביבים פריפריה רחוקה. מדרכות עוד לא היו ומי שהגיע לחנות נאלץ ללכת בחול החם ובשעות הערב בחושך כי תאורת הרחוב הגיעה בשנים הראשונות לפעילות רק עד שדרות נורדאו.
תל אביב היתה אז מקום קטן עם חלומות גדולים. השנים חלפו, מרים כבר לא צעירה והתחרות הגדולה עם הרשתות הגדולות גזלו את רוב הלקוחות אבל היא לא מוותרת. "ב 8 אני מגיעה ופותחת את החנות. מסדרת ומחכה ללקוחות עד 7 בערב", היא אומרת. את המחירים היא זוכרת בראש ואת החשבון עושה במחברת קטנה ומצהיבה ועיפרון ישן.
החנות לא השתנתה מיום הפתיחה לפני 55 שנים – כי ככה היא אוהבת ואין לה כוונה להשתנות. וכמו הריהוט הוותיק כך גם הלקוחות – נאמנים כבר שנים ארוכות אבל גם הם לאט לאט נפטרים. "יש עדיין כאלה שמביאים את הילדים והנכדים להראות להם איפה גדלו ושמחים לגלות שאני עדיין כאן", היא מספרת.
—————————————————————————————————————————————————–
מלך המצתים, אלנבי 112, תל אביב
שנת הקמה: 1953
בעלים: אלכסנדר שטיינר, בן 73
כבר יותר מ 40 שנה מגיע אלכסנדר מדי בוקר לדוכן הקטן שלו על רחוב אלנבי וזה למרות שהמקצוע שלו כבר מזמן עבר מהעולם. אלכסנדר מתקן מצתים והוא מתגעגע לשנות התהילה בהם מצת מכסף של רונסון או דופון היה מקור לגאווה. עם הפלישה סינית והמעבר למצתי פלסטיק בחמישה שקלים אין יותר צורך במתקני מצתים. משתמשים וזורקים. אבל אכסנדר עדיין שם, מוכר כלי עישון ובעיקר מרגיש אחריות כבדה. לעיתים רחוקות עוד מגיע לקוח שזקוק לעזרתו וכל עוד הוא יכול הוא יהיה שם וייתן שירות.
—————————————————————————————————————————————————–
סמו אביזרי אופנה ותפירה, בן יהודה 184, תל אביב
שנת הקמה: 1951
בעלים: שלי סמו
שלי סמו לא חידשה את מלאי הכפתורים העצום שלה כבר שנים רבות. רוב הסחורה היא משנות החמישים – אז פתחו משה בעלה ואביו יעקב את החנות הקטנה. בחנות, כמו מוצגים ארכיוניים, בתוך קופסאות קרטון שנכנעות לשנים אפשר למצוא כפתורים מכל הסוגים: קרמיקה, עץ, צדפים וזכוכית שכבר אי אפשר להשיג היום. "היום הכל חיקוים. כפתורים דמויי זכוכית, דמויי קרמיקה ותחרה. הכל הפך תעשייתי וכל החיים הפכו לחיקוי אחד גדול אבל אני נשארתי בעבר, עם הדברים המקוריים", היא אומרת. שלי כבר לא מזמינה מלאי חדש ולמרות שמגיעים אליה מכל הארץ היא כבר חושבת על היום שאחרי. "אני עובדת 4 שעות ביום – זה מה שאני יכולה ואני אשאר כל עוד יהיה לי כוח או עד שייגמר המלאי".
—————————————————————————————————————————————————–
המעדנייה הטורקית יוחאי, ויצמן 8, נתניה
שנת הקמה: 1950
בעלי המקום: יצחק (בן 76) ואידה (בת 67) יוחאי
נתניה היתה בת 21 שמעדניית יוחאי נפתחה. שם, באחד הרחובות הראשונים, ליד השוק המפורסם של העיר פתח דודו של יצחק, מאיר אלטבן, מעדנייה קטנה שהזכירה לו את המקום ממנו הגיע לישראל. ב 1971 הצטרף יצחק ומאז הוא שם, באותו רחוב, מוכר את אותם מעדנים מוכרים ונעזר באישתו אידה שאחראית על הסדר המופתי.
"אני אוהב את העבודה שלי ואת המקום שלי – אחרת לא הייתי נשאר 40 שנה" אומר יצחק ומספר שכל השכנים שלו כבר עזבו מזמן. "הכל ברחוב כבר התחלף במשך השנים ורק אנחנו עוד כאן. אני פותח את החנות כל יום וממנה מקבל כוח. וכל עוד אוכל לעבוד – אמשיך".
—————————————————————————————————————————————————–
וידר תרמוסים, העלייה 34 תל אביב
שנת הקמה: 1952
בעלים: יהודית וידר ("כבר לא צעירה")
שלמה וידר שרד את השואה ועם הקמת המדינה הגיע לישראל. ארבע שנים אחרי הוא החליט לפתוח חנות קטנה ושכונתית לכלי בית. בין הכלים שמכר בחנות הקטנה היו גם תרמוסים שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה ושלמה החל לייצר אותם לבד. לאחר פטירתו המשיכו יהודית אישתו ובנו דני את המסורת המשפחתית ומאז ועד היום ממשיכים במשפחת וידר לייצר תרמוסים כמו פעם. תושבי פלורנטין ורחוב העלייה הוותיקים עזבו או נפטרו, הרשתות הגדולות גוזלות את רוב הקונים והתחרות עם הסינים קשה אבל יהודית עדיין שם – עם אותם תרמוסים צבעוניים. מדי יום היא מגיעה לחנות ומחכה לאלה שעדיין זוכרים להם חסד נעורים ומגיעים מכל הארץ כדי להצטייד בתרמוס אמיתי ואיכותי שמוצאים רק אצלה.
——————————————————————————————————————————————
מישו | רזיאל 7 יפו
שנת הקמה: תחילת שנות ה-50 (לא זוכרים תאריך מדויק). במיקום הנוכחי כ-25 שנה
בעלים: שרה ומישו פיגנבאום (גיל: "זה סוד צבאי")
כדי לאכול את הקבב הרומני המדהים שמגישים במישו צריך להתאמץ. שרה ומישו כבר בני למעלה מ-80, ופותחים את המסעדה הוותיקה ל 3 שעות בלבד – ארבע פעמים בשבוע, אבל זה בהחלט מומלץ. לשניים היתה מסעדה עוד ברומניה והם דור רביעי למסעדנים ששומרים באדיקות על הטעמים המקוריים שעברו במשפחה לאורך השנים. גם לטניה, שעוזרת להם במסעדה מישו לא מגלה את המתכון והוא ממשיך להכין הכל לבד. לכאן מגיעים מי שמחפשים אוכל פשוט. פרוסות לחם לבן עבה, סלט כרוב או כבד קצוץ וקבב רומני אמיתי – כמו פעם. בצהרים המסעדה הקטנה מתמלאת ואל כולם מתייחסת שרה כאל חברים ותיקים – גם אם זו פעם ראשונה אצלם. מישו, למרות הגיל, לא מוותר על העמדה שלו על הגריל – תמיד עם חיוך שעובר גם לאוכל וממלא אותו באהבה.
——————————————————————————————————————————————–
לוי יצחק, בזל 33 תל אביב
שנת הקמה: 1952
בעלים: רפי לוי, בן 60 (דור שני בחנות)
כשיצחק לוי פתח את בית המלאכה הקטן לעבודות אינסטלציה ונגרות ברחוב בזל בתל אביב – הוא בטח לא דמיין שכל השטחים הריקים יתמלאו בבניינים ובתי קפה שוקקים. אבל למרות שהכל כבר מזמן השתנה מסביב והמקומות המעוצבים תפסו כל פינה, הבן רפי, שספג את החיים בחנות כבר מילדות, החליט שהוא נשאר. באותו המקום ועם אותה התפאורה. את מגירות הפח בהם מאחסן רפי את המסמרים, הברגים ושאר הציוד בנה אביו לבד בשתי ידיו ולכן זו בכלל לא שאלה מבחינתו והכל נשאר בדיוק כמו שהיה. "וחוץ מזה – אם אני אעשה שינוי אני לא אמצא כלום. זה כבר 60 שנה ככה ואני יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא", הוא אומר בחיוך.
את המכה הכלכלית הקשה הרגיש רפי בשנות ה-80 עם פתיחת הרשתות הגדולות אבל הוא המשיך ועם השנים החלו הלקוחות לחזור לחנות השכונתית. "זה לא הוםסנטר פה. יש כאן נשמה. אנשים נכנסים ומקבלים עצה טובה ויחס אישי. אבל גם כשהמצב היה לא טוב – לרגע לא חשבתי לסגור כי אלו החיים שלי וזו העבודה שתמיד רציתי", הוא אומר.
———————————————————————————————————————————–
מרכז הצמר | דרך יפו 107, חיפה
שנת הקמה משוערת: 1955
בעלים: אברהם ליכטהויז, בן 84
מה לאיש אצ"ל שישב בכלא הבריטי כשהיה בן 18 ולצמר? אם תשאלו את אברהם הוא ישמח להסביר שלחיים דרכים מוזרות שלא תמיד אפשר לצפות. את חנות הצמר הענקית, ששוכנת במרתף של מבנה עתיק שבסיסו הוא בכלל מימי הטורקים, הקימה בכלל אימו, זהבה הרטמן. כשלא יכלה עוד לעבוד עזב אברהם את מקצועו כמהנדס והגיע לעזור. ומאז – כבר יותר מ 30 שנה הוא שם. אבל ימי התהילה של הצמר והסריגה כבר עברו ואברהם בעיקר שומר על פיסת הנדל"ן היקרה מפני אלה שמנסים לפנות אותו כדי לבנות במקום בית מלון מפואר. "אני מחסל את הסחורה. הספיק לי, אבל אם הייתי עוזב כבר מזמן היו הורסים פה את המקום ובונים. אבל מה אני כבר יכול לעשות. לא אוכל להמשיך לעבוד עד גיל 100", הוא אומר בהשלמה".
——————————————————————————————————————————-
מרפדיה | אחד העם, תל אביב
שנת הקמה: 1957
בעלים: משה בורטמן (בן למעלה מ-80)
כשהיה ילד נשלח משה מפולין לסיביר. בן 15 וחצי הוא היה כשגילה את המקצוע שליווה אותו כל חייו. בסיביר הוא התחבר עם רפד ואצלו למד לעבוד. שנים אחרי זה כשעלה לישראל הגיע לרחוב הרצל בתל אביב וכמובן השתלב מיד בעבודה. מלחמת העצמאות קטעה רק לכמה חודשים את העבודה אבל שינתה את מסלול חייו. אחריה הוא כבר פתח עסק עצמאי ומאז הוא שם, בחזית הבניין ברחוב אחד העם סמוך לרחוב שינקין.
אם פעם מקצוע הרפד היה קשה והיה צורך להדק ולחזק קפיצים – היום זה כבר הרבה יותר פשוט. הכורסאות המודרניות כבר עשויות בעיקר מספוגים והעבודה של משה הפכה קלה כך שאפשר לעשות אותה גם בגילו. אבל מה שמאיים על משה הוא לא היכולת לעבוד אלא תנופת הפיתוח שעוברת על תל אביב ולא פסחה גם על הבניין בו הוא עובד כבר עשרות שנים. היורשים החליטו להרוס ולבנות והוא נאלץ לוותר. לפתוח במקום אחר כבר אין לו כוח.
————————————————————————————————————————————
רחמים ומיכאל ירקות | אדוניהו הכהן 10 (שכונת הבוכרים), ירושלים
שנת הקמה: תחילת שנות החמישים (לא זוכר שנה במדויק)
בעלים: רחמים דגן (בן 85) ומיכאל דגן (בן 60)
את חנות הירקות הקטנה בשוק הבוכרים הקים אבא של מיכאל כשהשוק היה בשיאו. מאז הבכורה עברה לשוק מחנה יהודה אבל ברחוב הקטן שבו כולם מכירים זה את זה מיכאל מרגיש בבית. הוא שם מאז שהיה תלמיד בבית הספר היסודי ועזב את הלימודים כדי לעזור לאבא. גם היום הוא עוזר לאביו ומכריח אותו לצאת מהבית ולהגיע לעבוד. "אם לא יעבוד הוא ייגמר", הוא אומר.
מיכאל אוהב את השוק. "יש פה אנשים מכל הסוגים והמינים בדיוק כמו בירקות", הוא אומר ומתגעגע לפירות ולירקות של פעם כשהטעם היה חזק ולא סינטטי ואת המלפופונים והעגבניות הריחו כבר מרחוק. במשך כל השנים שחלפו מאז הקים אביו את המקום כמעט ולא השתנה דבר וגם כשמיכאל רוצה לשנות משהו הוא נתקל בהתנגדות קשה מצד אביו שפשוט לא מוכן. "הוא אוהב את המקום כמו שהוא ואפילו טלפון למישלוחים לא נותן לי להכניס", מספר מיכאל בחיוך של השלמה.
בתמונה מימין: מיכאל ואחד הפועלים שלו
———————————————————————————————————————————————
תיקון ומכירת מכונות תפירה | שדרות ירושלים 12 ר"ג
שנת הקמה: 1954
בעלים: מאיר רוסטוקר (בן 86)
השמועות אומרות שטרנד התפירה חוזר ותופס תאוצה. שאנשים חוזרים אל המכונות הישנות של סבתא, קונים בדים ומנסים לתפור, שוב, כמו פעם. אבל מבחינת מאיר רוסטוקר אלו כנראה רק שמועות כי הוא אינו מרגיש בחנות הוותיקה שלו שום הבדל. מילדות הוא הוא מתקן מכונות תפירה – וזה כל מה שהוא יודע לעשות. כמו במטריקס – אין מכונה שהוא לא מבין וכבר במבט ראשון הוא מזהה בדיוק איך היא פועלת ומהם החלקים שמרכיבים אותה.
היו ימים שהעסק פרח ואנשים חיכו בתור כדי לקבל שירות, אבל אז לפני כ 20 שנה העסקים דעכו באחת והמקצוע שלו שהיה תקופה ארוכה מבוקש כל כך – נעלם. למרות שאנשים כמעט ולא נכנסים לחנות שעמוסה במכונות תפירה מכל הסגים והמינים – הוא עדיין שם, בין המכשירים שהוא כל כך אוהב. כמו בהרבה תחומים גם על מכונות התפירה השתלטו הסינים והפכו הכל לזול וחד פעמי, ומי בכלל צריך לתקן כשאפשר לזרוק ולקנות חדש?
"אין לי עוד הרבה שנים ובינתיים אני פה", הוא אומר. אבל מי יודע – אולי הוא עוד יספיק להנות מהפריחה המחודשת ומהצעירים שתופסים בעלות על מכונת התפירה הישנה שזרוקה בבית ומחפשים מישהו שיחליף קפיץ חלוד, יכוון את המחט למקום הנכון וייתן טיפ קטן מעשרות שנים של ניסיון.
————————————————————————————————————————————————————
מכולת | סוקולוב 74, הרצליה
שנת הקמה: סוף שנות ה-50
בעלים: ראומה בוסאני (בת 78)
כשראומה ואברהם (ז"ל) פתחו את המכולת הקטנה ברחוב סוקולוב בהרצליה עוד לא היו רשתות מזון עם סניפי ענק בסביבה. אנשים עוד לא מילאו עגלות בעשרות מצרכים שהם לא באמת צריכים ואת הקניות היו עושים מדי יום במכולת. לחם, חלב, גבינות, שימורים וגם מוצרי ניקיון – את זה אפשר להשיג אצל ראומה עד היום. אז, בימים ההם, היה עמוס במכולת הקטנה כמעט תמיד וראומה ואברהם הוציאו שמנת מהמדף האחורי למי שהתקשה לאתר אותה בעצמו, חתכו חצי לחם שחור ועשו חשבון בעיפרון על חתיכת קרטון. אבל אז מתישהו זה קרה והעולם השתנה. ראומה השלימה עם זה מזמן למרות שעדיין קשה לה להבין את האנשים. "אומנם לא נכנסים לפה הרבה אנשים אבל מי שקונה יודע שמכולת זה הרבה יותר חסכוני. באים וקונים רק את מה שבאמת צריך ולא את כל מה שבסופר מנסים להכניס לך". אבל גם בימים שכל מה שהיא מוכרת זה לחמניה ושקית שוקו אחת, היא מרוצה. "אני אומרת תודה על מה שיש ועל זה שעדיין יש לי תעסוקה".
——————————————————————————————————————————————————-
צמר רחל | סוקולוב 55, הרצליה
שנת הקמה: 1959
בעלים: רחל ( ״לא שואלים אישה בת כמה היא״) ובצלאל גלילי
בשנות ה-60 פעלו בישראל כמה בתי חרושת שייצרו צמר. אנשים היו קונים את הגלילים הצבעוניים, סורגים לבד – והתחום פרח. זו התקופה שרחל גלילי פתחה את החנות הקטנה שלה בהרצליה בעיקר כדי להיות עסוקה ולא לחשוב על אחיה שנפל שנה קודם. היא לא שיערה אז שזה הולך לתפוס.
רחל הפעילה את החנות לבד וגם לימדה את מי שרצה לדעת איך לעבוד עם המסרגות והלקוחות הגיעו. היו ימים שאפילו עמדו בתור מחוץ לחנות כדי לקבל עצה וטיפ טוב.
במשך השנים הצטרף גם בעלה בצלאל לעבודה אבל העומס רק הלך ופחת. מפעלי הצמר נסגרו והתברר שהרבה יותר זול לקנות סריג מוכן. גם קהל הלקוחות השתנה עם השנים והם נהיו יותר ״קשים״, כהגדרת רחל.
למרות הכל רחל ובצלאל המשיכו והחזיקו מעמד כדי לראות איך בשנים האחרונות מתחילה שוב פריחה בתחום שמצריך לפעמים גם עזרה נוספת מהבת, שמגיעה לחנות לעבוד יחד איתם. בעיקר לקראת החורף. ובדיוק כמו פעם רחל שם, מדי יום, כדי לתת הדרכה, עצה ואפילו תוכנית כדי שהסוודר לנכד יהיה הכי יפה בעולם.
———————————————————————————————————————————-
אופנת לורד | דרך יפו 34 תל אביב
שנת הקמה: 1956 (במיקום הנוכחי מ 1965)
בעלים: האחים (מימין) ויקטור (81), ויקטוריה (83) והרצל (64) דניאל
58 שנים שבאופנת לורד מתמחים ועושים רק דבר אחד: חולצות גברים. אין מכנסיים, אין אפודות או מעילים ואין הלבשה תחתונה. רק חולצות מכופתרות מכל הסוגים, הצבעים והגזרות. במיקום אסטרטגי על דרך יפו בתל אביב נמצאת החנות שמזכירה בתי כלבו ישנים ממקומות רחוקים. כשנכנסים אפשר לבחור לגשת לויקטוריה, ויקטור או הרצל – שלושת האחים הנאמנים שנותרו מהאימפריה של משפחת דניאל. 6 אחים היו בעסק לפני שהם התפצלו.
זה התחיל במפעל ברחוב הרצל שהעסיק כ 50 עובדים וייצר חולצות גברים ששמען יצא למרחוק. לפני 12 שנים נסגר המפעל והיום הכל מיובא מאיטליה וטורקיה. על סין הם לא מוכנים לשמוע ועדיין המחירים באופנת לורד מפתיעים. ״אנחנו הרבה יותר זולים אבל רק מי שמכיר אותנו יודע. עם השנים זה נהיה קשה אבל אנחנו שורדים וכל עוד אנחנו לא מפסידים – נמשיך״, אומר הרצל.
את חלון הראווה הייחודי של החנות הוא מעצב בעצמו – עשרות חולצות מקופלות תלויות בזוויות שונות זו לצד זו ויוצרות עושר מהפנט. זה אולי לא לפי כללי העיצוב המודרני אבל הרצל אוהב את זה ככה, וככה זה גם יישאר.
—————————————————————————————————————————————–
ונוס נעליים | החלוץ 50, חיפה
שנת הקמה: אמצע שנות ה 50
בעלים: משה קרויטורו (בן 85)
המוטו של משה קרויטורו הוא ״עושים את מה שצריך לעשות״. זה נכון לתקופת חברותו בארגון האצ״ל של מנחם בגין – שם עשה כל מה שנדרש ממנו כדי להביא להקמת המדינה וזה נכון גם למצבה של חנות הנעליים הוותיקה שלו שלקוחות כמעט ולא נכנסים אליה והוא עושה מה שהוא יכול כדי להתפרנס. משה הקים את העסק באחד מהרחובות המרכזיים של חיפה בלב שכונת הדר. העסקים שסביבו הלכו ונעלמו אבל הוא הצליח לשרוד. ״פעם הכל היה שונה. היה לי בית חרושת שבו ייצרתי נעליים. היו לי 8 פועלים שעבדו סביב השעון כדי לספק את הדרישה והייתי מוכר בסיטונאות״, הוא מספר בשקט. אבל היום הוא כבר מבוגר ומגיע לבדו אל החנות שנותרה בדיוק כמו בימים שנפתחה. ספסל העץ עם המשענת האדומה עליו ישבו ומדדו נעליים תושבי חיפה לאורך עשרות שנים עדיין שם, במרכז החנות, ועל מדפי העץ הוותיקים מונחות קופסאות רבות של נעליים שאם תחפשו בינהן אולי תמצאו גם זוגות בודדים שנותרו מאז – סוף שנות החמישים.
״אני לא צריך הרבה״, הוא עונה כשאני שואל איך אפשר להחזיק מעמד ככה ומגלה לי שהוא לא מוכן לוותר וכל עוד יהיה לו כוח – יגיע אל החנות שהיתה והיא עדיין, גם היום, כל עולמו.
——————————————————————————————————————————-
חנות נוחות | מרכז מסחרי שדרות
שנת הקמה: 1957
בעלים: ששון שרה, בן 62
בשדרות כולם מכירים את ששון שרה. כבר יותר מחמישים שנה החנות הקטנה שלו, אולי הוותיקה בעיר, משרתת את התושבים. הוא ממשיך את אביו ואימו, יוסף ורחל, שהקימו את המכולת הקטנה – כשמסביב רק כמה פחונים דלים. אז רק הקיבוצניקים נחשבו לחלוצים אבל נראה שהתואר הזה בהחלט מתאים ליוסף שרה. איזה תואר עוד אפשר לתת למי שעזב את רעננה באמצע שנות החמישים ועבר להתיישב בשדרות? אישתו והילדים הצטרפו שנה מאוחר יותר אבל יוסף כבר הקים את העסק שיהפוך למכולת וברבות הימים לחנות נוחות. הוא בחר במיוחד את החנות הפינתית כי ״מפה תמיד אפשר לזוז. באמצע לעומת זאת אתה קבור״.
החיים היו קשים אז. החום בקיץ בפחונים היה בלתי נסבל והקור בחורף היה מקפיא עצמות. קמח הביא יוסף בשקים גדולים וחילק למנות קטנות. שמן קנה בגלונים ומילא ללקוחות בבקבוקי זכוכית קטנים. הכל היה צנוע ודל. ״ארטיקים היו בשלושה טעמים – לימון, קסטה ולוקס. ואני עוד זוכר שהוציאו את הפריגורט הראשון בתחילת שנות ה 70. זו היתה חגיגה. אמא שלי אמרה לי: ׳אתה חייב לטעום את האשל החדש – יש לו טעם של אפרסק׳״, מספר ששון.
ההורים כבר נפטרו והוא ממשיך, אבל אם פעם החנות היתה מלאה בכל שעה של היום – עכשיו מדי פעם מגיע לקוח וששון בעיקר יושב בחוץ וממתין. אולי משהו ישתנה.
———————————————————————————————————————————————–
סלון מרים | דיזנגוף 171, תל אביב
שנת הקמה: 1950
בעלים: אהובה לוי-טלר
את חנות ההלבשה התחתונה הזו, אחת הוותיקות בעיר, הקימה מרים שהגיעה ב 1932 מפולין לתל אביב. עוד באוניה ניסתה לברר מה חסר בעיר ואמרו לה שנשות תל אביב זקוקות נואשות למישהי שתתפור חזיות – אז זה מה שהיא עשתה. מצאה חדר ברחוב שנקין והתחילה לעבוד. בבוקר היתה תופרת ובערב הולכת לנקות את המסעדות שליד הים. ב 1950, אחרי שצברה לקוחות נאמנות, גייסה 1,500 לירות ואת כל האומץ שיכלה ולקחה חנות קטנה בדמי מפתח ברחוב דיזנגוף.
מאז החנות הקטנה שם והשינויים שנעשו בה מזעריים. היא ליוותה את שנות הזוהר של הרחוב – שנות ה 60 וה 70 כשמלכות היופי היו מגיעות אליה להתאים חזיה ולהצטלם, ראתה את רשתות הענק קמות והמשיכה בשלה, בעבודה מדויקת ומקצועית כששמה המשיך לעבור מפה לאוזן. ב 1978 נפטרה מרים ובתה אהובה נשאבה אל העסק שהיתה עוזרת בו כבר כילדה. היא עוד זוכרת את קפה ורד שהיה פעם ליד וישבו בו שלונסקי ואלתרמן ואת כל העסקים בסביבה שנפתחו ונסגרו לאורך השנים. כבר עולות בה מחשבות פרישה אבל זה עדיין קשה לעשות את השינוי אז בינתיים היא שם – מי יודע לכמה זמן.
ומי שרוצה לראות איך קנו פעם לפני שנים חזיות ותחתונים – הרבה לפני עידן ויקטוריה סיקרטס – שתיכנס – מובטחת לה חוייה מסוג אחר.
———————————————————————————————————————-
דפוס מולכו | החלוצים 40, תל אביב
שנת הקמה: 1950
בעלים (מימין לשמאל): שמואל ונטורה (76), נחמן דמב (75)
באחת הסמטאות של פלורנטין מסתתר לו בית הדפוס הקטן של שני הגיסים שמואל ונטורה ונחמן דמב. פעם היה מוצף בעבודה אבל עם השנים העבודה הלכה והתמעטה. ״את בית הדפוס הקים אבא של אישתי יעקב מולכו. התחתנתי עם הבת שלו וגיסי התחתן עם הבת השנייה והוא הציע שבמקום לעבוד אצל אחרים נבוא לעבוד איתו. זה היה ב 1967, היתה אז הרבה מאוד עבודה והוא היה צריך עזרה, אז הצטרפנו. מאז אנחנו פה״, אומר דמב.
פנקסים, חוברות, הזמנות חתונה, כרטיסי ביקור, כרזות, פרסומות, מעטפות – הכל עשו בבית הדפוס אבל העולם התקדם ולאט לאט החליפו המכונות הדיגטליות את מכונות הדפוס הישנות. בהתחלה הפסיקו להזמין מהם פרסומות, אח״כ כרזות. לא הרבה אחרי גם את החוברות עברו לעשות במקום אחר והזמנות החתונה גם הן הפכו מעוצבות והלקוחות נעלמו. עם הופעת הסלולרים החכמים גם כרטיסי ביקור הפסיקו להזמין ואפילו את המעטפות לקחו להם כשבדואר החלו למכור מעטפות עם הבול כבר עליהן. ״אנחנו לא יכולים להתחרות ואני מבין את זה. אלו החיים. אנחנו עולם הולך ונעלם. אנשים נכנסים לאינטרנט, מדפיסים לעצמם והכל זול ומהיר. נשאר לנו רק פנקסי החשבוניות, קבלות ותעודות משלוח ועל זה אנחנו חיים. לא מרוויחים הרבה אבל לפחות יש קצת עבודה. קמים בבוקר ויש לאן לבוא. גם זה משהו״.
שטיין ספרים | המלך ג׳ורג׳ 43 ירושלים
שנת הקמה: 1954
בעלים: אברהם כרמי, בן 70 פלוס
הסיפור סביב חנות הספרים, אחת מהוותיקות בירושלים, הוא סיפור של עסקים חברות, וחרטה גדולה. את המקום שעמוס בכ 30 אלף ספרים יד שניה הקים בשנות ה-50 הרברט שטיין שעלה מפרנקפורט אחרי עליית הנאצים לשלטון. הוא התמחה באיתור ספרים נדירים ושרת את הלקוחות הרבים שבינהם נמנו חברי הכנסת, מנהיגי העם וסופרי העיר כמו ש"י עגנון וישעיהו ליבוביץ'. החנות צברה קהל לקוחות גדול ועם מותו של שטיין באמצע שנות ה-90 תפס את מקומו נכדו דוד יחזקאלי. אבל אחרי כ 23 שנה שבהם ניהל את המקום החליט יחזקאלי לפני כשנה לעזוב את העסק ואת העיר ולעבור להרצליה. את המקום רכש אחד הלקוחות הוותיקים שלו, אברהם כרמי, שגם עזר לו לא מעט בניסיונות להמשיך ולקיים את החנות.
אבל אז, אחרי שהעסק נמכר התחרט יחזקאלי ורצה להשיב לעצמו את העסק שהקים סבו והפך לאייקון ירושלמי ובשלב הזה כרמי כבר סירב. על העימות שפרץ בינהם הם מסרבים לדבר אבל בכל מקרה – השניים התחלקו בספרים ויחזקאלי עבר להרצליה וניסה לפתוח מחדש חנות ספרים בשם דומה. כרמי שעבד בעבר במשרד מבקר המדינה, נשאר בירושלים, החליט להציל את החנות ואת המוסד הוותיק מתוך כבוד להיסטוריה. הוא מגיע מדי בוקר, ממפה ומקטלג את האוצר שנפל בידיו – עשרות אלפי ספרים מכל תחום ובהם גם ספרים עתיקים בני 350 שנה המסודרים על המדפים הארוכים במרתף הירושלמי. אחד הדברים שמרגשים אותו וממלאים אותו באושר הוא התגובה על פניהם של הלקוחות כאשר הוא מצליח לאתר עבורם ספרים שכבר לא מוצאים בחנויות. ״מה שחשוב לי זה החוייה, המפגש עם האנשים והאפשרות לעזור להם למצוא משהו שלא הצליחו למצוא בשום מקום אחר״, הוא אומר.
המורדים 
ריגשת אותי עד דמעות! מדהים! כבר הפצתי בין חברים
אהבתי את הבלוג, כל הכבוד ובגישה מאד אכפתית שמעלה את המודעות לעסקים הנדירים הללו שהם שריד לעבר הלא כל כך רחוק – העבר של הורינו וסבינו בת"א.
מקסים כל כך ומרגש!!!