שנות ה-40 ולפני

נעלי ציון

מחנה יהודה 26, ירושלים
שנת הקמה: 1940
בעלים: ציון חנוכה בן 76

זו היתה התקופה שהבריטים שלטו בארץ. הסרג'נטים הסתובבו בשוק מחנה יהודה המוזנח בניסיון להשליט סדר. בדרך הם עצרו גם בחנות הנעליים הקטנה שפתח יהודה חנוכה בקצה השוק ומדדו את הדוגמאות שיוצרו בחדר האחורי. ציון, אז עוד ילד קטן, גדל בחנות שבתקופותיה הטובות פירנסה את המשפחה ועוד כמה פועלים. היום ציון לבד, מוכר בעיקר נעלי בית אבל מסרב לסגור או להשתנות. "אני שמורת  טבע, לא השתנה כאן שום דבר מאז שאבא פתח. אני מכיר כל סדק בעץ ומתי הוא נוצר. זה החיים שלי, זו העבודה שלי וכאן אני נשאר", הוא אומר.

———————————————————————————————————————————————-

בני יעקב רפאל, כלי עבודה
יסוד המעלה 1, תל אביב
שנת הקמה: 1948
בעלים: דוד רפאל, בן 81 ושלמה רפאל, בן 79

האחים דוד ושלמה נולדו ב 1929 בתל אביב וגרו בבית קטן בשכונה שהחלה להתפתח והיום מוכרת כתחנה המרכזית הישנה. אז, כשהם גדלו, עוד לא היו אוטובוסים. במקום הרציפים הישנים עמד פרדס גדול שהיה שייך למשפחה ערבית עשירה שביתם עמד על הגבעה, סמוך למקום בו שוכן היום בניין חברת החשמל. כשגדלו דחף אותם אביהם להקים את העסק המשותף שנפתח בקומת הקרקע של הבנין בו גרו ושם הם נמצאים עד היום. לאורך השנים הנוף מחוץ לחנות השתנה. תחנת האוטובוסים קמה ועזבה. אנשים הציפו את הרחובות ונעלמו והם כמו חלק מהנוף עדיין שם. "ב7 בבוקר כשכולם עוד ישנים אני כאן, פותח את החנות ולא מוותר אפילו על יום עבודה אחד", אומר דוד. גם הם נאלצים להתחרות ברשתות שגזלו לקוחות רבים. "שם הכל הרבה יותר יקר אבל אנשים לא מבינים ומסונוורים מאיך שזה נראה. אבל אנחנו שמחים בלקוחות שלנו וזה מספיק לנו. אנחנו בכל מקרה לא הולכים לשום מקום ולא מתכוונים לוותר. אנחנו כאן עד הסוף", הוא אומר.

————————————————————————————————————————————–

מכולת, אחת מסמטאות שוק מחנה יהודה, ירושלים

שנת הקמה: 1936

בעלים: מרדכי בן יוסף כהן (בן 78) ושרה כהן (בת 75)

אביו של מרדכי עלה לארץ מכווית, התמקם בירושלים ופתח את המכולת באחת מהסמטאות העולות אל השוק. ב 1944 כשהוא בן 11 בלבד הצטרף מרדכי אל אביו כדי לעזור בחנות. מאז הוא שם, מדי יום. עדות חיה לשינויים בתרבות הצריכה ולמוצרים שהתחלפו במשך השנים.

פעם עמד בפינה ארון קרח ממנו מכרו קוביות גדולות מהימים לפני בואם של המקררים החשמליים. גם חבית גדולה ממנה מזגו נפט לפרימוסים של נשות העיר ומחטים לניקוי צינורות הפרימוס החזיקו במכולת הצרה. וכדי לנקות את הבגדים מכרו מרדכי ושרה גושי סודה לכביסה. לא מעט תקופות קשות עברו על מרדכי ושרה אבל הכי כואב היה להם כשהמדפים היו ריקים בתקופת המצור על העיר והידיעה שהם לא יכולים לעזור ולספק את הרעב ואת צרכי הלקוחות הנאמנים שלהם. היום המדפים עמוסים כל טוב אבל רוב הלקוחות מעדיפים את הסופר ומרדכי ושרה מקבלים בהבנה ומבינים שהם חלק מעולם הולך ונעלם.

——————————————————————————————————————————-

פיצוחי ג'רסי, ידידיה פרנקל 32, תל אביב

שנת הקמה: 1942

בעלים: מימין – יעקב (בן 80) ודוד (בן 72)

בוטנים  וגרעיני חמניה – זה מה שהולך בפיצוחיה של האחים ג'רסי בפלורנטין. דוד ויעקב גדלו בשכונה ומאז שהם ילדים הם עובדים בחנות שהקים אביהם. כל הזמן ביחד, מתואמים בהבנה עיוורת ודואגים להרים אחד את השני כשהחיים מציבים את האתגרים שלהם. ועכשיו, 69 שנים אחרי שנוסדה החנות, וכשהם מזמן עברו את גיל 70, הם ניצבים בפני האתגר הגדול ביותר. הצעירים שממלאים את השכונה מסתפקים בקניה של סיגריה בודדת מדי פעם ואולי עוד 50 גרם פיצוחים – ומצד שני כרישי הנדל"ן זוממים על הנכס ומציעים סכום נאה אם יעזבו.  והם בתווך מתקשים להתפרנס אבל גם מתקשים לוותר על מפעל חייהם.  אבל ההחלטה כנראה נפלה ובמקום החנות הקטנה שריח הפיצוחים שהם קולים בה באומנות נישא למרחוק – תקום בעתיד עוד מסעדה מעוצבת או בר שימכור בירות במחיר מופקע.

—————————————————————————————————————————————

קונדיטוריה אלברט, מטלון 36 תל אביב
שנת הקמה: 1935 (במיקום הנוכחי מ-1961)
בעלים: יהודה יעקב (בן 78)

את סודות הכנת המרציפן למד אלברט ביוון – שם היתה לו קונדיטוריה משגשגת. כשהגיע לתל אביב בראשית ימיה, פתח אלברט את הקונדיטוריה שעד היום משמשת מקום עליה לרגל לכל חובבי המאפים המיוחדים והביתיים.

את המתכונים ל"שלושת הגדולים" – המרציפן המענג, עוגיות השקדים המדהימות והנשיקות שפריכות מבחוץ ורכות מבפנים – העביר אלברט לבנו יעקב, שבחמישים השנים האחרונות ממשיך את המסורת במקום, שלא השתנה במאום. לא חסרים אנשים ששואלים את יעקב למה הוא לא מחדש ומשפץ אבל הוא מעדיף דווקא את אלה שנכנסים, נשאבים אל העבר ומתחננים שלא יגע בכלום. "ובכל מקרה – לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד שאפרוש ואין לי טעם להשקיע", הוא אומר.

———————————————————————————————————————————————————

מעדני לארו | אלנבי 37 תל אביב
שנת הקמה: תחילת שנות ה-30
בעלים נוכחיים: יעקב (64) ופרידה (55) שאלתיאל – בעלי החנות משנת 1979

 מעדני לארו הוקמה יחד עם רחוב אלנבי ומאז שנות ה-30 החליפה בעלים שלוש פעמים. אך למרות התחלופות לא הרבה השתנה כאן במשך השנים. על הבניין ניכרים פגעי הזמן אבל אם מתאמצים אפשר בקלות לדמיין את הימים הראשונים, כשהטיח בהק בלובן, העצים היו קטנים והרחוב הראשי של העיר הצעירה שימש תפאורה אידיאלית לחנות המעדנים, האלכוהול והקפה החדשה ששימחה את תושבי תל אביב. יעקב ופרידה הגיעו אל החנות בעקבות המהפכה באיראן. ב-1979 עזבו בני הזוג בחופזה, הגיעו לתל אביב וחיפשו עסק שיפרנס אותם. כשראו את חנות המשקאות העתיקה – מיד היה להם ברור שזה מה שהם רוצים. מתוך אהבה למקום – הכל נשאר אותו דבר. מדפי העץ עליהם נחים אלפי בקבוקי האלכוהול מכל הסוגים – עדיין שם; מכונת הקפה שגילה כגיל החנות, לא זזה ממקומה שמאחורי הדלפק למרות שכבר לא נעשה בה שימוש ואפילו את הסולם הישן מעץ, שהשקעים שנוצרו במקום שבו דורכים מלמדים על השנים שהוא נושא בעול – גם אותו מסרב יעקב לזרוק.
בשנים האחרונות זוכה החנות לתחייה מחודשת עם אלפי הצעירים שהתמקמו באזור. במקום בקבוקי כרמל מזרחי 777 ושטוק 84 שהיו הלהיט בשנות ה 70 וה 80 שולטים עכשיו משקאות תוצרת חוץ וגם העראק מתברר חזר לאופנה ונמכר יפה.

—————————————————————————————————————-

יהודה כהן אינסטלציה | דרך יפו 12 תל אביב
שנת הקמה: 1935
בעלים: דני כהן, בן 60

החנות הקטנה בדרך יפו היא תמצית ההיסטוריה של תל אביב. סבו של דני כהן עזב את יפו בתחילת המאה הקודמת ופתח חנות ברחוב הראשי שהוביל אליה. תל אביב היתה אז קטנה ומי שנזקק לחומרי בניין ידע לבוא אל רחוב יפו – שם התרכזו החנויות לכלי האינסטלציה וחומרי הבניין. מאז החנות שם בקומת הקרקע של אותו מבנה עתיק. עם השנים נעלמו החנויות האלה מהרחוב והשאירו את דני לבד.
זה עסק משפחתי אמיתי. אביו של דני הצטרף לעבודה בחנות אחרי מלחמת השחרור ודני נרתם לעסק כשהשתחרר מהצבא בתחילת שנות ה-70. אבל דני הוא הדור האחרון בחנות. הבן כבר מתעניין בדברים אחרים והוא השלים עם העובדה שאחריו החנות ככל הנראה תיעלם.
כניסה לחנות היא כמו כניסה לשמורת טבע. המרצפות בנות יותר מ 70 שנה ומדפי העץ – גם הם מחזיקים מעמד עוד מהימים שהסבא עוד היה עולה על הסולם הישן ומשרת את לקוחותיו. על המדפים הישנים אפשר למצוא אוצרות משנות ה60 וה 70 – ברזים, מכשירים וכלים ששאף אחד לא קנה ונותרו למכירה מאז, בעיצוב, בצבעים ובחומרים של פעם.
״אנשים נכנסים לפה ומבקשים שלא נשנה כלום. הם מתגעגעים למה שהיה והחנות הזו מחזירה אותם לילדות שלהם. יש גם לקוחות שחוזרים כי זה לא כמו ברשתות הגדולות – כאן הם מקבלים יחס אישי וזה הרבה יותר זול כי אני לא צריך להחזיק עובדים או מקום של אלפי מטרים. אין לי הרבה הוצאות״, אומר דני.

———————————————————————————————————————————

פרסטר כובעים | בן יהודה 13 ירושלים
שנת הקמה: 1934

זה התחיל בוורשה ב 1912. הרב אברהם יוסף פרסטר ז"ל – יהודי חסידי סחר בכובעים ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלט לגרמניה והקים שם חנות כובעים קטנה. אחרי שהגיע לארץ, לפני למעלה מ-70 שנה, החליט להמשיך במה שידע לעשות הכי טוב ופתח ב 1934 את החנות הראשונה ברח' בן יהודה בירושלים, והיא קיימת עד היום ומופעלת על ידי בנו שהמשיך בעסק אחריו. הרבה עבר על החנות הזו במשך השנים. ב 1948 הרס פיגוע תופת גדול שהתבצע על ידי 6 חיילים שערקו מהבצא הבריטי את הבניין שבו היתה החנות. בפיגוע נהרגו 58 אנשים וארבעה בניינים נהרסו. החנות נאלצה לעבור למקום זמני אבל הותירה מאחוריה שלט קטן סמוך להריסות כדי שהלקוחות שמחפשים את הכובעים המיוחדים יידעו שהם עדיין עובדים. אחרי שהבניין שוחזר ונבנה מחדש שבה החנות אל מקומה ומאז השינויים שנעשו בה זניחים. מדפי העץ מחזיקים מעמד היטב והלקוחות ממשיכים להגיע. כמו כל דבר גם בתחום הכובעים האופנה השתנתנה, הראשים השתנו ואיכות הייצור הותאמה למאה העשרים האחת – מהיר, זול וזמני. את הכובעים האיכותיים שפעם יוצרו באיטליה כבר כמעט ואי אפשר להשיג ובכל מקרה – אנשים לא מוכנים לשלם עבורם ומסתפקים בכובעים הזולים מסין אבל בפרסטר לא מתלוננים: ״עבודה יש, תודה לאל, הבעיה שלנו שכבר אין כוח״.  

————————————————————————————————————————-

פגמנטים | דרך יפו 43, תל אביב
שנת הקמה: 1927
בעלים: משה סרברניק (בן 61)

שמואל סרברניק היה ציוני נלהב וב1927 החליט לעזוב את פולין ולהגיע ארצה אבל הילדים שלו שלא כל כך הבינו את השיגעון נשארו שם. שמואל נחת בתל אביב שהיתה אז קטנה ומוקפת חולות ופתח על דרך יפו חנות לצבעים. החנות שירתה אז את ראשוני המתיישבים וסיפקה צבעים מוכנים ופיגמנטים (אבקות צבע) למפעלים ובתי-המלאכה הראשונים ששכנו באזור וגם לעירית ת"א והעדלאידות הראשונות. אבל היו עוד דברים שסיפקו בחנות והיום כבר אפשר לספר שהמהמקום התמים למראה יצאו כימיקלים שונים ששימשו אז ליצור פצצות עבור חברי האצ"ל וההגנה.
בשנת 1947 עלה שמעון סרברניק, בנו של שמואל, ארצה אחרי שניצל מאימת הנאצים והצטרף לעסק המשפחתי. שמעון שגם לו היתה חנות צבעים בפולין, שיכלל ופיתח את העסק והיה צריך עזרה וב 1966, אחרי שסיים את הלימודים באוניברסיטה, הצטרף הדור השלישי – בנו של שמעון, משה ואפשר למצוא אותו עד היום שם, מאחורי הדלפק הישן.
״הרצפה והמדפים זה עדיין מאותה תקופה, שנות העשרים של המאה שעברה, מאז שסבא שלי פתח את החנות. הרבה לא השתנה למגינת ליבה של אישתי שהיתה רוצה לשנות אבל אני אוהב את הייחוד של המקום״, הוא אומר.
היום מוכרים בחנות מעבר לצבעים גם כל מיני פיגמנטים ודבקים מיוחדים ומעבר לקבלנים יש קהילה גדולה של אומנים שקונה שם את אבקות הצבע שמהם מכינים את הצבעים לציור.
״אני אוהב את העבודה ובגלל זה אני כבר 40 שנה כאן. בתור ילד בחופשים הייתי מגיע לעזור ועל אף שלמדתי באוניברסיטה הגעתי כי היו צריכים אותי אבל גם כי התאהבתי בעבודה הזו. והיום יש לי המון ידע בתחום ואני גם מייעץ לאנשים ברצון״, הוא אומר.

————————————————————————————————————————

חנות סדקית, בדים וצבעים | אתונה
שנת הקמה: 1925
בעלים: האחיות אגלופולוס

את החנות המקסימה והעתיקה של האחיות אגלופולוס מצאתי באחת הסמטאות של רובע פסירי באתונה בחזית הבניין שנבנה כבר ב 1838. את החנות פתח אבא שלהן ב 1925 אחרי שהשתחרר מהצבא. בשלב מסויים, הן אומרות, זו היתה החנות הגדולה ביוון לדברי סדקית. אחרי שהוא נפטר תפסו האחיות את מקומו והן ממשיכות להפעיל את החנות למרות שכבר כמעט ואין לקוחות.
רובע פסירי הוא אחד הרבעים הטרנדיים של אתונה, צעירים ממלאים את בתי הקפה ואת הרחובות והכל מרגיש תוסס ומלא חיים. ואז, ברגע שנכנסים אל החנות, העולם שבחוץ משתתק פתאום. האוויר דחוס, כאילו הוא עומד שם כבר יותר מ-90 שנים, ומנהרת הזמן מתחילה לעבוד.

---

בית מרקחת אלקאמל | יפת 65, יפו
שנת הקמה: 1924
בעלים: יוסף ג׳דאי (בן 39)

כשנכנסים לבית המרקחת אלקאמל שהקים ב-1924 יוסף גדאי אפשר להריח את הזמן ולא רק להרגיש אותו נוכח. ריח של תכשירי בית מרקחת, קרמים ותרופות שעדיין ממלאים את אותם ארונות ירוקים שבנה נגר יפואי שכבר מזמן הלך לעולמו. יוסף קאמל ג׳דאי עזב את יפו בתחילת המאה שעברה כדי ללמוד רוקחות באיסטנבול וכשחזר פתח את בית המרקחת שלו. לא מעט חיילים בריטים בימי המנדט היו בין הלקוחות הקבועים וכמו תושבי יפו גם הם היו פותחים את דלת הזכוכית הכבדה, נכנסים וממלאים את הריאות באוויר הקריר ובריח ה״נקי״ ונמלטים לכמה דקות מהחום והאבק שבחוץ. את פניהם היה מקבל יוסף הסבא בחיוך ועם ידע שרכש לאחר הרבה שנות לימודים.
ברבות הימים סיים גם בנו את לימודי הרוקחות בביירות ב-1950 וגם הוא חזר ליפו אל בית המרקחת עד שנפטר ב-2014. הנכד, יוסף, שקרוי על שם הסבא, לא נמלט מהייעוד של בני המשפחה ויצא לליברפול ללמוד רוקחות. כשסיים חזר לארץ כדי להמשיך את השושלת ולדאוג שבית המרקחת הוותיק ימשיך להיות מוסד יפואי, אבן דרך על רחוב יפת. יוסף נותן כבוד לעבר ושומר על המקום בדיוק כמו שהיה. אחד הדברים שהוא מצטער עליהם זה שלא הספיק להכיר את סבו שהקים את שושלת הרוקחים המפוארת והלך לעולמו לפני שנולד. אבל מדי פעם הוא מרים עיניים לתמונה של הסבא שמשקיפה על מה שבנה ומקווה שהוא גאה בו.

---

חיים בורקס | מסילת ישרים 87 תל אביב
שנת הקמה: 1947
בעלים: חיים סוסתיאל (בן 77)

חיים גדל בשכונת שפירא ועבר איתה את כל הגילגולים השונים. הוא היה מתרוצץ כילד ברחובות כשהבוכרים נתנו את הטון וכולם היו כמו משפחה אחת גדולה, אבל הוא כבר הספיק לראות את רובם עוזבים ואת האוכלוסייה מתחלפת כמה פעמים. בשנים האחרונות חווה השכונה תחייה מחודשת כשצעירים תל אביביים הפכו אותה לבית אחרי שמצאו בה נדל״ן זול יחסית למרות הקרבה למרכז העיר. את הבורקס במרכז השכונה פתח בכלל אביו יעקב שעלה מיוון ובהתחלה אפה פיתות ולחם. חיים הצטרף ב 1958 ומהר מאוד החליט להוסיף עוד כמה דברים לתפריט. את הסוד לבורקס המושלם הוא למד מסבתא שלו אבל הספיק לשרוף כמה תנורים עד שהגיע לנוסחה המנצחת.
מספרים שפעם, עוד לפני שלכל משפחה היה תנור בבית, היה משתרך לפני החנות בכל יום חמישי תור ארוך של נשים מהשכונה שהביאו לחיים את סירי החמין שלהן עטופים במגבת. חיים היה אופה למענן את התבשיל בתנור הגדול שלו למשך הלילה, והטעם של אותם סירי חמין הפך לאגדה.
השכונה השתנתה מאז, המשפחתיות אבדה אבל חיים, כל עוד הוא יכול, מגיע בוקר בוקר אל המאפיה. הוא מתחיל מוקדם, מכין את הבצק ואז מגלגל את הבורקסים והעוגיות ובונה על זה שהריח הנפלא כבר ימשוך את הלקוחות.